Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גוף’

מאת: קרן פרננדס

 

נשימהות
נושמת עמוק אל קירבי את המהות הזאת
המהות של נשים שמכילות עוד ועוד ועוד

בתוך ימים של כאב עמוק שלובש ופושט צורות בעוצמות.
מהות נשית מכילה ומכילה ומכילה
כמו אמא טובה שאוהבת בלי שום תנאי
שמאפשרת להכל להיות ואוהבת ואוהבת בהכלה אין סופית

בתוך ימים כאלה של כאב עמוק נמצאת מוכלת לעומקו ע"י נשים ועוד נשים
ע"י האשה שאני, ע"י האשה הגדולה האחת שנמצאת בכולנו.
במהות-בנשימה-בנשימהות.

והיא רבת חסד האשה הזאת.
והיא עוטפת אותי ומלטפת מכאוביי
ואומרת לי- כן,כן,בואי באשר תהיי.
כמו אשה ליד אשה בעת לידה
רואה את כאבה את יופיו את עוצמתו.
מזילה איתי דמעה ומשתתפת איתי בכאבי.
נותנת לו מקום ועוד ועוד
מרפאה ומרפה
זאת המהות הנשית.

תודה לך.
את ואת ואת , תודה על קיומכן
תודה על רחם של חמלה אין סופית.
על רחם לגדול בה ולהיות מוזנת באהבה- מזון מלכות.
תודה על כל הרוך הזה, על הנוזליות
על המים והדמעות.
תודה על השיקוף הזה של מהות שחיה בקירבי- קרוב קרוב
שמנשימה אותי חיות
בימים כאלה של כאב רוטט.
תודה על היופי הזה שמשתקף אל תוכי
והוא אני והוא את
והוא אין סופי.

"אני האם הטובה
אשאר איתי עד שארדם
בלילות המתארכים" (לונה)

23 (2)
מודעות פרסומת

Read Full Post »

לפעמים אנחנו נותנות את הכח שלנו מבלי משים.
לפעמים זה בגלל פחד או בלבול או חולשה.
לפעמים אפילו אנחנו מתפתות לחשוב שיש מישהו שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו או בשביל ילדינו.
לפעמים אנחנו אפילו שוכחות לשאול פנימה, את ליבנו, מה נכון, מה רצוי, מה יחזק ואנחנו מפנות (כמו ילדות) את השאלה החוצה למי שנראה באותו הרגע חזק או יודע או יציב מאיתנו.

ובמיוחד בזמן המטלטל הזה של הלידה,
כשהאדמה רועדת, כשהכל מורגש קריטי,
כשאנחנו כל כך חשופות,
ואולי גם אם חווינו בעבר טלטלה דומה.

ניתן להשיב את הכח לידינו ולעשות שמה שהיה לא יחזור.
אפשר לרפא את המקום הפצוע ולהשיב את הכח והמרכז וזקיפות הקומה.

שני ואני נפגשנו לפני בערך 16 שנים.
ביחד הובלנו את המעגל הראשון של הנשים
ביחד השתתפנו במעגל נשים אחר שהתקיים שנים רבות
ביחד הקמנו בית ספר
ביחד עברנו מסעות רבים
ושתיים מילדותי נולדו בנוכחותה.

ועכשיו חברנו ביחד לצורך סדנא כזאת, שבה אפשר לרפא ולעבד ולהזין מקומות רעבים ולהשיב את שנלקח.
סדנא לריפוי חווית לידה טראומטית. ואנחנו מאד מאד שמחות ומתרגשות להזמין עוד ועוד נשים למקום הזה.
לפגישה עמוקה של אשה עם עצמה ועם כוחותיה.

נשמח גם אם תספרו לכל אשה שצריכה סדנא כזאת.
תודה!

הסדנא תתקיים ב – 25/7
בשעות 9:30-16:30
בפרדס חנה
עלות – 540 שח.

להרשמה לסדנא ללחוץ כאן. תודה.

שני – 054-4866546 shanee.midwife@gmail.com
אורית – 054-4818107 feyulorr@gmail.com

דף האירוע בפייסבוק.

סיפור הלידה של סיטה כפי שנכתב על ידי שני לפני חמש וחצי שנים

IMGA0594

Read Full Post »

אלוהי התפקוד
אתה כבר לא האלוהים שלי יותר.
אני מפטרת אותך ומתפטרת בעצמי.
אני לא מסכימה יותר לתפלות. לא מסכימה לסתמיות. לא מסכימה להתנהלות כזאת שבתוכה אני נעלמת. לא מסכימה יותר לעשות עכשיו בשביל שאולי אחר כך משהו. אני מתביישת להתעורר בבוקר ולעטות על עצמי את המבט הדואג הזה, את כובד הראש, להתעורר בבוקר – ועוד לפני שהרגשתי את עצמי, לפני שנשמתי נשימה אחת מודעת – כבר לדעת מה צריך ומתי ואיך ומה קודם ומה אחר כך.
לא מסכימה יותר "להספיק". לא מסכימה יותר להלחץ ולהלחיץ. להגיע בזמן, למהר, לחזור בזמן. להיות הגנרל הזה שרואה את "התמונה הגדולה" שמשאיר רגע את זאת בחוג ונוסע מהר להספיק לקחת את זאת מהחברה ואז להספיק רגע לשים לב לזאת לפני שאני הולכת (בנחת, בנחת…) לשים לב לעוד אנשים. לא מסכימה יותר לשים את ליבי בצד שיחכה לו להזדמנות טובה.

אלוהי התפקוד
תשמע – אתה אולי התרגלת כבר. התרגלת טוב טוב. זה לא סתם מהילדות שהשתכנת בתאים שלי. אתה בגנים הנשמתיים שלי עוד מאז שסבתא יפה התעטפה בהרבה הרבה שכבות, מעיל על מעיל על מעיל על מעיל וברחה דרך פתח קטן של ביוב מסריח אל היערות. אתה ואני – למדנו ממש טוב שכל עוד אנחנו בקשר – אפילו חלקי גופות שרועים בשלג קטנים עלינו. עשינו את העסקה הזאת – אני אאמין בך ואתה תצליח למנוע ממני כאבים, תצליח להכהות את חלקי הנפש הדואבים והכל כך רגישים שאפילו לדרוך על נמלה מזעזע אותם עד העצם. אז דם בשלג ותולעים בעור הרגליים מתחת למגפיים שלא הסירו כמה חודשים ביער – על אחת כמה וכמה… ככה התפתיתי לעסקאות בשטח. ובהסכם עודפים (כי כוחות החיים שלי היו מוגבלים בזמנים ההם) הסכמתי להכתיר אותך.

אבל תשמע אלוהי התפקוד היקר.
תקשיב טוב טוב. אני כבר לא רוצה ואולי אפילו מעיזה לחשוב שלא צריכה אותך יותר. אני לא מסכימה יותר להעדר הקדושה בחיי. אני לא מסכימה יותר לבגידה הזאת. היא מידי שורפת.
אתה יודע, אני ואלוהים חברים. יש לנו דיבור. אתה יודע, יש ניסים ומכשפוטובות, ובאבא יאגה היתה סתם זקנה יהודיה שנדחפה לשולי הכפר, בשלג, ביער, על ידי גברים טיפשים שעבדו בשירותך. אתה יודע, הגבולות ששמתי בעצתך להגן על ליבי – מגבילים את החופש המוחלט של נשמתי. את החופש המוחלט של מי שהיא אני.

ואני רואה אותך יושב במרום הכסא ומצחקק לעצמך (ולי) ואומר – היא עוד תחזור. היא עוד תשוב. היא תשכח. היא שרופה כבר. היא שלי. היא בחרה בחיים שלא מאפשרים לה אחרת – זוגיות, אמהות, חיים בחומר, בית, אוכל, אנשים, פרנסה. היא בחרה בגוף והיא שבוייה.

אז זהו, שלא. הכסא שלך ברגעים אלו ממש הופך לכסא מפלט ואני משגרת אותך בטיסת אל-חזור ישר למקום בו נולדת. לפולין. ליערות. לשלג.

וילדה קטנה (רגלי גפרור, תלתלים שחורים, מבט זקן עד האינסוף, לב תמים, חתך עמוק מעל העין) יכולה לקחת ביס מהפרוסה. ללעוס. לבלוע. ולשבוע.

שלג

Read Full Post »

לפני 3 שבועות מצאתי את עצמי עומדת בחנות צעצועים גדולה, מול מדף עצום וגבוה מלא בבתי בובות. בעודי מסתכלת בהם הבנתי שבעצם אני מסתכלת כבר הרבה זמן. שבעצם לא כל כך יודעת מה עושה שם וכמה זמן אני שם, ומה אני אמורה לעשות ולמה דווקא שם…
מכרה שעברה שם במקרה הסתכלה עלי ושאלה אם אני בסדר. ככה הבנתי שאני לא בסדר.

משהו מוזר התרחש. המוח שלי הפסיק לפעול כרגיל והתחילו כל מיני תופעות מאד מוזרות. בעיקר זרמים לצד שמאל של הגוף ואוריינטציה מסוג חדש.. מרחקים חדשים, ריחות חדשים צלילים אחרים וממקומות שונים צבעים אחרים. ותחושה מאד לא טובה. לא ברור למה הסירה הזאת לא עוצרת ומתי לעזאזאל תיפסק המחלת ים הזאת. מוזר…
אחרי כמה שעות, בבית חולים, נתנו לזה את השם – "אירוע מוחי חולף". זה הרכוש החדש שהצטרף לרשימת המאורעות המטלטלים שעברתי בחיי.

ההסבר שלי קצת שונה. השם שאני נתתי לזה הוא קצר כתוצאה מעומס יתר.
הפסקת חשמל בגלל צריכה מוגזמת ולא מבוקרת. משהו כזה…
מה שנפגע אצלי הוא המח הימני. זה שאחראי על רגשות ועל אינטואיציה ועל תחושת אחדות עם כל היש ועל אמונה ועל יצירה (ועל רגשות כבר אמרתי?). החלק הזה, שעבד שעות נוספות, ולא תוגמל – בחר לפרוש. להתפטר. לא התאים לו יותר ככה.

יש פיתגם כזה באינדיאנית שאומר "אם לא תקשיב ללחישת הטומהוק מתקרבת תקבל אותו על ראשך". אלוהימה המתוקה שלי, שברור שהיא ממש בעדי, שלחה לי לחישה רצינית. ואמרה כמו שאמהות טובות צריכות לומר לפעמים, "עכשיו תקשיבי!".
לא אחר כך, לא עוד מעט, לא כשהילדות, לא כשהאוברדראפט, לא כשהדיסק, לא כשהמטופלת הזאת, לא כשהזוגיות, לא כשתרזי, לא אחרי ולא לפני ולא כלום! עכשיו!

אז טוב, כאילו שהיתה לי ברירה, הקשבתי. ממש ממש טוב. במיטה. בבית. במנוחה. לגוף שלי, למרחב המוזר שיצר המוח המתעתע שלי, ללב שלי, למקום הזה שלא יודע לנוח ולעצור, לגבולות שלי, לאיזורי הבחירה שלי, לנזילה שלי החוצה מבלי משים, לסדרי העדיפויות שלי. הקשבתי.

ולאט לאט אני חוזרת. אני לא מרגישה שאני ממשיכה. לא חוזרת למה שהיה (למרות שמבחוץ אולי לפעמים לא מבחינים) אני מרגישה שאני מתחילה. מתחילה גלגול חדש בתוך הגלגול הזה. חיים חדשים עם גוף, לב, נסיון וראש של בת 45.

בזמן הזה, שבו החיים נעצרו, יצרתי (ביחד עם שי) קמפיין שאני מאד גאה בו.
בגלל הפגיעה במוח הימני, איכשהו התחזקו תפקודים של השמאלי. "תיקתקתי" את הקמפיין הזה ואת כל יחסי הציבור שלו כמעט מבלי משים, כמו 3 מנהלות בכירות והמזכירות שלהן. בקלות. ככה, הרבה דברים בעת ובעונה אחת. ככה זה כשהמוח משתנה.

יצרתי באמת יש מאין. ממש כך.
ביקשנו 22,000 שח. נתנו לזה 34 יום.
זה הגיע, במלואו תוך 10 ימים.
יש מאין. 22,000 שח שלא היו לנו קודם – עכשיו יש. בקלות.

המוח שלי המתוק ובמיוחד החלק הימני שלו עדיין לא חזרו לגמרי למקום.
למשל – אני לא יכולה לבכות. שזה באמת ממש ובמיוחד מוזר. הלא אני זו שבוכה, לא? אז זהו – שלא.
הצלחתי לבכות פעמיים ב-3 השבועות האחרונים. וגם לא איזה בכי… מוזר…

אז ככה אני לומדת את עצמי החדשה, לוקחת איתי מהגלגול הקודם את מה שמתאים לי, משאירה מאחור את מה שכבר לא. ממציאה אותי שוב. הללוייה!

מזמינה אתכן להכנס לקמפיין הזה, של הדיסק שלנו, שהוא כל כך חשוב לי ויקר לי, ושאני גם מסכימה להגיד שהוא חשוב לעולם. ולתמוך ולספר. אנחנו עדיין ממשיכים למרות שכל הסכום שם. גם כי זה בעצם לא מספיק (יש הרבה חובות ששילמנו על הדיסק עד כה).
וגם ובמיוחד בגלל שאני באמת באמת מאמינה שלכל ילד בעולם מגיע לשמוע שבדיוק בדיוק כמו שהוא ככה זה טוב. ולכל אמא ולכל אבא מגיע לשמוע את זה גם.
וגם בגלל שבעיני ככה מחוללים מהפכות.
מהלב אל הגוף
אל אנשים אחרים
אל העולם
אל האינסוף
ומעבר לו.

הנה כאן – https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=581



אני מודה מאד מאד ממש ממש לכל מי שעזרה לי. לכל הסירים הנפלאים שהגיעו לכאן ולכל ההתעניינות ותשומת הלב וההקשבה, לכל הטיפולים, לכל ההסעות לבדיקות, לכל מי שהיתה עם הילדות שלי, שהקשיבה לאהוב שלי.
התמיכה שקיבלתי כל כך ריגשה אותי וכל כך לא היתה מובנת מאליה. תודה נשים אהובות רחבות לב. תודה.

Read Full Post »

אף פעם לא התרשמתי מהגודל של הגוף
אף פעם לא הצלחתי לקלוט את זה שהיא קטנה ואני גדולה
תמיד תמיד ראיתי את הגודל של הנשמה שלה
ותמיד הרגשתי שזה שהגוף שלי גדול יותר – לא אומר כלום

זה לא השתנה מהרגע שהיא נולדה, לפני 16 שנה, בדיוק היום
ונראה לי שזה כבר לא ישתנה…

קרה לי נס.
הוא אמנם קרה לפני 16 שנה, אבל עד היום אני מודה
מודה לאל ולאלה ולכוחה הגדול של האהבה והאמונה
מכל ליבי.

מזל טוב.

Read Full Post »

מאת: שירה לב

כשאני נכנסת אל חדרה אני רואה אותה רכונה על מסך המחשב, שקועה בתוכו עד צוואר כמעט. שפת הגוף שלה אומרת התכנסות ואני נוגעת ברוך בכתפה כדי להחזיר אותה אל המציאות טיפין טיפין. לאט.

"מה קרה?" אני שואלת את העיניים המוטרדות שלה, והיא נאנחת עמוקות."את יודעת שזה שבוע הטרדה-מינית." היא מקדימה, מזכירה לי שמדובר בשבוע שלם שבו היא מעבירה בכל הכיתות שיעורים בנושא הטרדות מיניות, איך לזהות אותן וכיצד לטפל בהן כאשר הן קורות.

אני מהנהנת. הרי רק אתמול העברתי בעצמי שיעור כזה בכיתה ו'. רק אתמול הצביעו שתי בנות והכריזו ברצינות תהומית שכדי להימנע מהטרדות מיניות, הבנות חייבות להתלבש בצניעות. "מה זה צנוע?" שאלתי אותן והן מיהרו לנדב תשובות. "לא קצר מדי, לא חשוף." "שלא יראו לך את הגוף!" כששאלתי אותן מדוע הלבוש שלהן קשור להטרדות מיניות, הן המשיכו באותו קו חשיבה עקום לתפארת. "כי בנים הם ככה." משכה בכתפיה ילדה בת 12 ודקלמה בפשטות את התורה המאוסה של ההבדלים בין המינים. "בנים לא יכולים להתאפק. הם לא יכולים לשלוט בעצמם, אם הם יראו אישה שהגוף שלה חשוף הם יטרידו אותה."

רק אתמול התקיימה השיחה הזו, שהעבירה צמרמורת בבשרי והזכירה לי בחדות של סכין קצבים מדוע אני שם, בכיתה הזו, בבית הספר הזה, בתפקיד המסוים שבו יש לי הזכות לשנות, ולו במעט, תפישות עולם מסולפות.

"כן, אני יודעת שזה השבוע." אני משיבה ליועצת, והיא נאנחת שוב ומצביעה על המסך שמולה. שם, שחור על גבי לבן מסנוור, קורם עור וגידים טופס הדיווח שהיא מחויבת למלא בכל פעם שמתרחש אירוע חריג בבית הספר. העיניים שלי מדלגות על פני האותיות בזריזות, וכל דילוג הופך כבד יותר עם כל מילה שחוברת לרעותה ומקבלת משמעות.

חבר של האמא מטריד אותה כבר כמה שנים. בכל פעם זה חוזר על עצמו, ואמא מבטיחה שזה ייפסק והיא תגרום לו להפסיק, אבל הוא ממשיך. היא לא רצתה לספר, אבל כשהנושא עלה בכיתה היא הרגישה שהיא מוכרחה לקרוא ליועצת ולשתף אותה. בדיוק כפי שאנחנו מלמדים אותם בכיתה. הקשיבה, הפנימה ויישמה, והכל בתוך פחות משעתיים.

מסתבר שיש שיעורים שמחלחלים פנימה בקצב מזורז, כאשר התנאים בשלים, צורחים את מוכנותם.

שנייה לפני שהדמעות ממלאות לי את העיניים אני מספיקה לסגור את הדלת כדי לאטום את שתינו מפני העולם הילדותי והסואן שבחוץ. אני מתיישבת על הכיסא שמולה, עיניה הטובות מלטפות אותי ואני מספרת לה, במלים מקוטעות, בתקציר של רגשות מבולבלים ועצובים, על המשפחה שלנו. והיא מקשיבה, מישירה מבט אל תוך העיניים שלי, ומהנהנת.

+++

את המתוק אני מזהה בזווית העין, כשאני חוצה את האולם המרכזי של בית הספר, בדרכי אל חדר המורות. גוף קטן מקופל על הרצפה, בנקודת המפגש בין הקיר ובין העמוד שנושק לגרם המדרגות.

ראשו מונח על זרועותיו שמחבקות את הירכיים, וגופו רועד מבכי. אני לא באמת מכירה אותו, כל מה שאני יודעת עליו מסתכם בכמה עובדות יבשות: תלמיד חדש, גר בפנימייה, מופנם ומנומס, וכשהמורות מדברות עליו הן בדרך כלל מצמידות לו שמות תואר שמתאימים (גם) לאפרוח. קטן, מקסים, מעורר רצון עז לליטוף והגנה.

"מה קרה?" אני רוכנת אליו, יורדת אל הגובה שלו, גובה פני העצב.

אין תגובה מילולית. רק קולות יבבה חלושה.

במשך חמש דקות אני מנסה לשכנע אותו להצטרף אליי לשטוף פנים (משיכת כתפיים), להתלוות אליי לחדר של היועצת (נענוע ראש ויבבה נוספת), ולבסוף הוא נעתר להסבר ההגיוני שהצלחתי בכל זאת לייצר מתוך מאמץ הישיבה השפופה והמכאיבה ("תמשיך לבכות, אבל לפחות תשב על כיסא נוח יותר,במקום קצת פחות קר. מה דעתך?")

בחדר המורות הריק אני מושיבה אותו ליד השולחן ומציעה לו כוס תה. הוא מסרב. נאחז בבכי המוכר לו, מסרב להרפות מהעלבון. "אני מכינה לעצמי." אני קמה אל הכיור. "אם תרצה – תגיד."

שלוש דקות אחר כך, כשאני יושבת לידו ושואבת את התה מתוך הספל בקולות הנאה תיאטרליים לגמרי, ננעצות בי עיניים לבנות מתוך פנים בצבע שוקולד עמוק וקול קטן מבקש: "אפשר גם כוס תה?"

"רוצה לספר לי למה בכית?" אני שואלת שוב, אחרי שהוא מדווח שהתה טעים, לא חם מדי ובדיוק מתוק מספיק.

"מי העליב אותך?" אני שואלת, יודעת בוודאות שנרכשה בניסיון עתיר שנים שבכי מר כזה, בכי שיוצא מתוך המעמקים של הנפש, יכול לנבוע רק מעלבון צורב.

"שתי בנות מהכיתה." הוא עונה, וזוויות הפה שלו נזכרות בסיטואציה ונרעדות בהתאם. "מה הן אמרו?" אני שואלת, למרות שהתשובה כל כך ברורה לי. היא כתובה על פניו, שחור על גבי פרצוף.

"הן קראו לי כושי מכוער."

האינסטינקט הקבוע שלי כבר עושה את דרכו לכיוון העיניים, שולח דגדוגים מלוחים מכיוון הגרון. מתחשקים לי כל כך הרבה דברים במקביל: לפרוץ בבכי. לחבק אותו חזק-חזק. לשנוא אותן חזק-חזק. ללכת תכף ומיד לכיתה של שתי התפלצות הקטנות ולהסביר להן שיש מילים שגם כשהן נאמרות בגיל 10, הן לא נמחקות מהזיכרון גם שישים שנה מאוחר יותר.

אבל אני לא עושה אף אחת מהפעולות הבלתי חינוכיות הללו. במקום זה, אני מבקשת ממנו להסתכל על צבע העור שלי. אני מניחה את כף היד שלי ליד כף ידו. אנחנו נראים כמו מעבר חצייה אנושי. "אתה רואה כמה אני לבנה?" אני שואלת אותו, והוא מהנהן.

"כשהייתי קטנה הייתה ילדה אחת שבאופן קבוע נהגה לצחוק על הצבע שלי."אני לוקחת אותו אתי, יד ביד, שחור ולבן, אל תוך הילדות הרחוקה שלי.

"כל כך התביישתי שהיא קראה לי 'שקופה' ועשתה צחוק מהצבע שלי, מהעובדה שרואים את כל הוורידים דרך העור. רואה?" אני חושפת את הסגולים והוורודים והכחולים שמצוירים לי על הזרועות. המתוק בוחן את השרטוטים הצבעוניים בעניין. "כל מה שרציתי היה להיות פחות לבנה. השתוקקתי להיות כהה ושזופה, כדי שהיא לא תמצא סיבות לצחוק עליי."

אני מניחה יד מתחת לסנטר הקטן ומרימה אליי את פניו. אנחנו עיניים מול עיניים ואני מבטאת כל מילה באופן הכי ברור שאפשר, בתקווה שאולי כך יש סיכוי גדול יותר להטמיע אותן ישירות אל תוך הדימוי העצמי שלו, בדבק שלוש-שניות שלעולם לא יניח להן לנשור.

"הצבע שלך יפהפה. יש לך צבע של שוקולד – המאכל האהוב עליי ביותר בעולם. כל מי שלא שם לב עד כמה אתה יפה, סובל כנראה מעיוורון צבעים, אבל זו רק הבעיה שלו, לא שלך."

אנחנו מסיימים את התה שלנו יחד, בשתיקה.

"עכשיו אני יכול לחזור לכיתה." הוא אומר לי. "אתה רוצה שאלווה אותך? שאכנס יחד אתך?" אני שואלת, מרגישה שוב איך הלביאה שמנמנמת בתוכי בדרך כלל מתעוררת ומפהקת, מסתכלת סביב ובודקת את סביבותיה, מוכנה לזנק. הוא נד בראשו לשלילה. "לא." הוא משיב בלי היסוס. "אני יכול לעשות את זה לבד."

++++

"תגידי, למה בחרת להיות מורה לחינוך מיוחד?" היא שואלת אותי. "למה את?"אני מחזירה לה בחיוך, ושתינו מגחכות זו מול זו. האמונה הרווחת היא שכל מי שבוחר (על פי רוב – בוחרת) במקצועות טיפוליים, מגיעה אליהם מתוך המקומות הפנימיים והאישיים שלה.

לפעמים, כשאני מסתובבת במרחב הבית-ספרי ומאתרת את הפצעים הפתוחים שמתהלכים צמודים לקירות, יושבים על המדרגות, עומדים ליד העץ הגדול בחצר ונועצים מבט בחבורה שמשחקת כדורגל ממול, לפעמים אני מרגישה שייתכן שכל האנושות כולה מורכבת בעצם מפצעים, פתוחים במידה כזו או אחרת, בשלבי הגלדה מתקדמים יותר או פחות.

ואני רוצה למצוא את הדרך לעזור לרפא חלק מהפצעים שלהם, ויודעת שתוך כדי כך אני מייצרת עוד שכבת עור דקיקה גם על הפצעים הפרטיים שלי. פצע מול פצע, זיכרון מול הוויה. עבר מול מציאות.

עד שיפסיק לכאוב.

Read Full Post »

מאת: הד

אני מצחצחת שיניים ומסתכלת במראה.
אני רואה את צבעי השכבות של החולצות שאני לובשת, נפגשים בעצמות הבריח שלי. אפור, על תכלת, על ירוק כהה, על צבע גוף, שכבות, גלים. אני חושבת, ואו זה ניראה ממש יפה.

ואז אני קולטת מה חשבתי, אני חשבתי שמה שאני לובשת ניראה יפה עלי.
אני הסתכלתי במראה ואהבתי איך שחלק בי ניראה בה, ואם חלק אז למה לא הכל?
ואם איך שאני נראית אז למה לא גם פשוט אני? ואם אני יפה, אז אני גם חכמה, ואם אני חכמה אז אני גם יודעת ואם אני יודעת אני גם מרגישה ואם כל אלה אני חופשיה, אני חופשיה בעולם הזה. מגיע לי להיות חלק מהעולם הזה, חלק מהזמן הזה, העולם הזה שייך לי ואני שייכת אליו.
הם לא יכולים לקחת את זה, הם לא יכולים, הם לא יכולים, הם לא יכולים, הם לא יכולים.

הם לא יכולים לקחת את עצמי מעצמי.

זה יחזור באמת, בלי מאמץ.
אני אקום בבוקר והעולם יהיה שלי.
אני אקום בבוקר אצא לרחוב ואוכל ללכת לאן שאני רוצה, לרוץ לאן שאני רוצה, לרקוד לאן שאני רוצה, לנסוע לאן שאני רוצה, לטוס לאן שאני רוצה. אני אקום בבוקר וזה לא ישנה את מי אני מכירה, כי אני אוכל להכיר את כולם. אני אקום בבוקר וזה לא ישנה מה אני יודעת או מה כבר עשיתי או איפה כבר הספקתי להיות כי אני יכולה לעשות הכל ולהגיע לכל מקום על פני הכוכב הזה.

אני אקום בבוקר והזריחה תהיה שלי, אני אהיה הזריחה. אני אהיה המרחבים, אני אהיה הים, אני אהיה השמיים, אני אהיה השדות, אני אהיה העצים, אני אהיה העולם והעולם יהיה אני. זה לא יוכל להיקטע, להיגמר להילקח. אני לא אהיה כלואה בתוך היופי, בתוך החיים, אני אהיה החיים, אני אחיה את החיים. זה עוד לא ממש כאן, זה רק רמז לתחושה, אבל אני יודעת שזה יגיע.

אני יודעת שהם לא יכולים לקחת לי את זה,
הם לא יכולים לקחת לי את עצמי,
הם לא יכולים לקחת ממני את החופש.
החופש הזה הוא שלי, אני יוצרת אותו ואני חיה אותו ואני אחיה אותו, אף אחד לא ייקח לי אותו.
הם לא יכולים לקחת לי את האהבה לעצמי. האהבה שלי תגרש את הפגיעה, תירק לה בפרצוף, תגיד לה שכוח זה לא צדק, שמגיע לי עדינות ולא אלימות, שאבנים לא שוברות את הנפש ושגם השבר בגולגולת עוד יתאחה, שבסוף גם לא ירגישו את התפרים. ככה היא תגיד לה. את הפסדת בגדול. אני חיה, חיה, חיה. א
תם לא יכולים לקחת לי את החיים, בני זונות, אתם לא יכולים.

אני אמרתי כל כך הרבה, "הם לקחו לי", "הם הרסו לי", "איבדתי", "אני כבר לא אוהבת את עצמי כמו פעם", "מרגישה פחות ראויה לאהבה", "מרגישה לא שלמה", "מרגישה מפורקת", "מרגישה מנותקת", "מרגישה חלולה", "הנפש שלי לא במקום", "לא מכירה את עצמי", "לא יודעת מי אני".
אבל הם לא יכולים לעשות לי את זה, זה עוד לא כאן אבל זה יחזור, אני חותמת על זה, מוכנה להתערב על כל דבר, זה יחזור, בטוח.

זה זמני, זה נעלם רק כדי לשמור עלי, כשאני אהיה מספיק חזקה לקבל את הנפש שלי בשלמותה אלי, היא תחזור ישר, יפה מתמיד.

אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי תראי מה אמרת, שימי לב מה חשבת, חשבת שאת יפה, תזכרי את זה, תזכרי את זה. את כל הזמן זוכרת מה לקחו לך, כל הזמן מדגישה שלקחו לך, תראי איך זה חזר, זה לא נישאר, זה חזר אליך, זה יחזור אליך, זה חוזר אליך.

הם לא יכולים.
את לא סתם אמרת לעצמך שם שאת חזקה, זה נכון. לא חוזק של נוקשות, חוזק של גמישות. חוזק של לחיות על אמת.
אני עוד אחיה על אמת.
אני עוד אבכה על אמת, אני עוד אכעס על אמת, אני עוד אצרח על אמת, אני עוד ארוץ על אמת, אני עוד ארקוד על אמת, אני עוד אקפוץ ואתנדנד, אני עוד אשיר, אני עוד אצחק- לא צחוק של אחרי הזעזוע מוח כזה שקשה לשלוט בו- צחוק על אמת, אני עוד אוהב, אני עוד אלך לאיבוד, אני עוד אמצא, אני עוד איעלב, אני עוד אופתע, אני עוד אתאבל, אני עוד אסתפר, אני עוד אפול, אני עוד אפחד, אני עוד אבהל, אני עוד אתרגש, אני עוד אצייר, אני עוד אוכל שוקולד, אני עוד אטפס, אני עוד אשחה, אני עוד אצלול, אני עוד אקפא מקור ואמות מחום, אני עוד אחלה, אני עוד אבריא, אני עוד אסובב את הראש מצד לצד ממש מהר, אני עוד אתחבא, אני עוד אעז.

אני עוד אעז לחיות,
להרגיש את הכל, להיות, אני עוד מעט כבר לא אפחד להישבר, כבר לא אפחד ממכות וכאב כי אני אדע שהגוף שלי חזק, כבר לא אפחד מקושי כי אני אדע שזה רק חלק, כבר לא אפחד לפגוש כי אני אדע שכדאי לי, שכדאי להם, אני אוכל וארצה להיות חלק מהכול, אני לא אפחד שזה ישבור אותי.

אני עוד לא שם, אבל אני בדרך. זה עוד לא כאן אבל זה יגיע.

אני כבר מרגישה את זה, כבר נזכרת לרגע בתחושה של חופש, חופש ואמונה בעצמי בתוך החופש הזה.


רשומה של הד "אומקוששט" מאוקטובר 2011

Read Full Post »

Older Posts »