Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בת’

צוואה

בנותי היקרות,

אני כותבת לכן כאן, בבלוג, כדי שתהייה עדות. כדי שאם אי פעם אשכח, או תשכחו אתן, תהייה מי שתזכור ותזכיר.

אני מבקשת מכן, שאם יגיע רגע כזה בחייכן, שבו תוכלו "לטפל" בי או להיות מושקעות בילדיכן – תבחרו תמיד בהם.
בשמחה. בקלות. בלי גרם של אשמה. תמיד תמיד תעדיפו את ילדיכן על הוריכן.

אם לא יהיה אף אחד שרוצה לחגוג איתי סדר פסח, או ראש השנה, או עיד אל פיטר – אל תבואו להיות איתי.
אם אהיה מסכנה ובודדה זאת תמיד אחריות שלי ובחירה עמוקה שלי. לא שלכן.
אם לא יהיה מי שייקח אותי לבדיקה. אם בדיוק הפיליפינית שלי תהייה בחופשה ויהיה לי ממש כואב – אל תפסידו אפילו ערב אחד עם האהוב שלכן בפאב או בוקר עם החשבונות של העסק או אחהצ עם הילדים שלכן – כי צריך ואין ברירה ואין מי….

אני האמא , את הילדה.
ככה זה אמור להיות.
אני נותנת, את מקבלת.
ככה זה אמור להיות.
אני בחרתי להיות המקור לצמיחה שלך, הקרקע לנחיתה שלך כאן, התמיכה ללא תנאי לחיים שלך – עד שיהיה מיותר לך.
את בחרת – לאפשר לי לאהוב אותך, בזה שבאת דווקא אלי.
זאת העסקה.

ולמרות כל התורה שבכתב (לא תשליכני לעת זקנה, והדרת פני זקן, כבד את אביך ואת אמך…) וכל התורה שבעל פה (מה כל כך קשה? מה כבר ביקשתי? אין זמן לתת קצת כבוד, קצת יחס – למי שהוליד אותך???, למי שנתן לך את חייו?) אני אומרת – כאן, קבל עם ומקלדת – לא רוצה.
מבקשת וכותבת את זה כדי שיהיה לכן מסמך כתוב לנפנף בו אל מול צרי עין ומח כשאהיה סנילית (אם אהיה) ואנג'ס לכן בדיוק כמו שניג'סו לי. בעצם כמו שניג'סו גם להורי ולהורי הורי – מאז המצאת רגשי האשמה ועד עצם היום הזה.
ככה זה משמח אותי.

אני מבקשת מכן ומשחררת אתכן מכל חובה, תלות, אשמה, האשמה וכו' שקשורה ב"חובה" הקשורה בי.
אני תמיד אחייה את חייכן. אשמח אם אתן לא תחיו את חיי. ואם יהיו לכן ילדים – תוכלו לחיות את חייהם.
כשהורים חיים את חיי ילדיהם – זה טבעי. זה נכון. זו דרך הטבע.
כשילדים חיים את חיי הוריהם – זה עיוות. זו טעות. זה חולני.

בכל מקרה בו תעדיפו משהו (למשל ליסוע מסביב לעולם) או מישהו (למשל את האהוב שלכן) על פני – זה ימלא אותי בשמחה ובעונג ובתחושת סיפוק ומלאות. גם אם זה לא יראה ככה. זאת האמת.

שלכן. באהבה.
אמא.

Read Full Post »

בתוך "אם השבט" עמוד בשם "מכתבים לאמא".

בתוכו – "בין עצמי ובינה" שזה המכתב של איילת לאמא שלה. (שהתחיל כתגובה והפך לעמוד…).

שלחו עוד מכתבים. בבקשה.
את מה שרוצות לומר לאמהות שלכן.
את מה שרוצות לומר לנו על האמהות שלכן, את מה שרוצות לומר לבנותיכן על האמהות שלכן ועליכן…

בואו! תודה!

Read Full Post »

אלי לא נרדמת לבד.
היא כמעט בת 9 ועוד לא נרדמת לבד.
לפעמים אנחנו שוכבים לידה עד שנרדמת, לפעמים אני כבר נרדמת במיטתה ובאמצע הלילה משרכת את דרכי למיטתי ולפעמים מוצאת את עצמי שם בבוקר..
לפעמים היא נרדמת בחיבוק עם אחותה הגדולה, כל פעם במיטה אחרת
ולפעמים, כמו אתמול למשל, אני מזמינה אותה לישון איתנו, בדרך כלל כשאין לי כח לכל המעברים האלה.
מחיר קטן לשלם על העדר פרטיות שרווח גדול לצידו – שינה ארוכה ומבורכת.

אז אתמול, כששכבנו היא ואני במיטה שלי בלילה אמרתי לה – "מתי את חושבת שיגיע היום שתשכבי במיטה שלך ותקראי ספר עד שתתעייפי ופשוט תרדמי?".
והיא ענתה "אני לא יודעת, אמא, זה קשה לי", ואז בתמימות ובבטחון אמרה (כמו שאומרים למשל השמש זורחת במזרח) "את הרי לא רוצה שאני אעשה משהו שקשה לי, נכון?"

והאמת, שבאמת אני לא רוצה שהיא תתגבר. לא רוצה שתתקפל ותשתדל ותוותר, ובטח לא בשביל איזה רעיון שאפילו הוא לא שלה…
ועוד אמת, שעדיין יש בי חלק ששבוי במורשת הפולנית שממנה באתי שאומר "צריך להתגבר, צריך, צריך להתאמץ, צריך.. צריך… צריך…"

אז ככה נזכרתי אתמול – שבאמת אני לא רוצה שהיא תתגבר ותתאמץ ותעשה למרות… (אלא אם כן היא בחרה בזה)
וגם – שמה שבא בקלות – גם נשאר לצמיתות
וגם – שאם היא תאמין שהכל מגיע לה – הכל יגיע לה. ואליה.

אמן.

Read Full Post »

מזל טוב. ילדת.
אולי בלידה טבעית, אולי בניתוח קיסרי, אולי בבית או בבית חולים… אולי לידה ראשונה ואולי רביעית… לצד האושר הגדול בהבאתו של תינוק חדש למשפחה ולעולם – מתרחשים דברים נוספים. רובם תת קרקעיים, כאלה שלא מדברים עליהם… ואם כן אז בחדרי חדרים. בדרך כלל מתרחשות כמה שיחות במקביל. השיחה הפנימית, השיחה החיצונית, ולפעמים עוד שיחה שהיא עמוקה מכל, כזאת שלפעמים את לא מודה בה בינך לבינך…

בניסוי שערכו בצפרדעים, שמו צפרדע בתוך מים נעימים והחלו לחמם את המים לאט לאט. ההדרגתיות של החימום מנעה מהצפרדע להבחין בכך שהמים מתחממים, עד שמתה. ברור שאם היו מחממים את המים בבת אחת הצפרדע היתה פשוט קופצת משם…

תארי לך אדם אחרי ניתוח. נגיד ניתוח לב. מייד אחרי הוא נכנס לתקופת הבראה. דואגים לא להפריע לו, מוודאים שינוח, שיישן מספיק, שלא יתאמץ, שיאכל אוכל טוב ומזין, שלא לדבר על ללכת לעשות פיפי או להתרחץ… ברור שכל לידה מטלטלת. גם אם היתה לידה קלה. לידה היא מאורע דרמתי פיסית ונפשית. ברור גם שבניגוד לניתוח יש "סיבה טובה". בדרך כלל מתלווה ללידה תחושה של בחירה, של יצירה, ובסופה מגיע הדבר שכל כך רצית – תינוק. כל אלה אמנם "נסיבות מקלות". אך עדיין, קיימת עייפות גדולה, בלבול, הסתגלות למצב חדש, הכרות עם אדם חדש, שינויים משפחתיים, שינויים זוגיים, ויותר מכל – שינוי של מצבך את. ובתוך כל זה – עייפות גדולה שאינה יכולה לבוא על סיפוקה, חוסר אפשרות לאכול כמו שצריך (גם אם בהתחלה עזרו לך ובישלו בשבילך, מתישהו זה נגמר…), חוסר אפשרות להגיע בחופשיות לשירותים… ולהתרחץ… שלא לדבר על "מותרות" כמו להיות איזה יום אחד לבד…
לאט לאט מופקעת ממך האפשרות להיות אדונית לגופך (גם אם את לא מניקה) ולנפשך ולנשמתך.
ממש ממש לאט.
כל כך לאט עד כי לפעמים אינך שמה לב לנקודה הרתיחה.

עצרי רגע וחשבי, הסכימי להודות באומץ – מהי טמפרטורת המים שאת שוחה בה עכשיו? האם את עדיין שוחה? או שאולי צפה סחור סחור עד כי אינך יכולה אפילו להודות בינך לבינך שכבר מזמן זה לא כיף?…

אני שומעת עכשיו את כל הקולות המתנגדים… ברובם קולות של נשים כמובן, הרבה קולות של נשים אשמות… שהרי עם הולדת האמהות, נולדת האשמה והן קשורות ודבוקות זו לזו (האמהות והאשמה) בעבותות. אני שומעת את הקולות המשתיקים (מה את עושה כזה עניין… מגזימה…) את הקולות הממדרים (לא אצל כולם זה ככה…) את הקולות השיפוטיים (אמא שככה מרגישה היא בטח לא אמא טובה…) את הקולות המתנצלים (דווקא בילד השני ממש פרחתי אבל עכשיו… / טוב, זה ילד ראשון, עוד לומדים…) את הקולות המכחישים (השלישי כבר ממש גדל בעצמו… ) את הקולות המנחמים (עוד מעט, אחרי הגאזים/השיניים/ שיישן בלילה/ שילך לגן/ כשארזה/ שיגמל מההנקה – יהיה יותר קל…).

אז נכון, תמיד יש את השכנה הזאת שאצלה הכל זורם, עם חיוך, ואף פעם לא נמאס לה, והיא לא זקוקה לזמן לעצמה ואם כן היא מוצאת אותו באחת בלילה ועוד עירנית בבוקר, זאת שמסתדרת מצויין עם חמישה ילדים במרווחים של שנה וחצי בינהם ושהילדים שלה ישנים לילה שלם מהרגע שנולדו. הילדים של השכנה הזאת מוציאים שיניים ממש בקלות, לא היו להם כאבי בטן, ובכלל הם כמעט ולא חולים, את המחלות המועטות שיש להם הם עוברים ממש בקלות. הם יונקים עד גיל 6, שניים במקביל. והשכנה ממש חתיכה, שדיה זקופים כאילו לא הניקה מעולם, והיא גם עוזרת לך לפעמים עם הילד האחד שלך….
בבקשה. הוציאי את השכנה מהחדר עכשיו. יש לי כמה סודות לגלות לך, שמוטב שלא תשמע. (וככה גם לא תצטרכי לראות אותה…).

והנה הסודות הכמוסים השמורים ביותר בזירת המיתוסים של העולם המערבי (בבקשה אל תגלי לאף אחד…)

  1. לגדל תינוק זה לא כיף (נכון, לפעמים זה כן…)
  2. להיות עם פעוט או תינוק לאורך זמן זה משעמם (נכון, לפעמים זה לא…)
  3. לפעמים את ממש (אבל ממש) לא רוצה לראות או לשמוע מילדייך (וזה עדיין לא אומר כלום אם את אמא טובה או לא… ובכלל מה זה אמא טובה?)
  4. לפעמים את ממש רוצה לברוח…
  5. זוגיות (שלא לדבר על מיניות) כשיש לך תינוק קטן ויונק זה משהו שכמעט לא בא בחשבון
  6. גם כשילדייך גדלים והם כבר ילדים ולא תינוקות את בהרבה מהמקרים מוצאת את עצמך חיה את חייהם ולא את חייך (נכון, חייהם הם חייך, אבל לא רק…) .

 האמהות דוחפת אותך לפינה. פינה בה אפשר, מצד אחד – להרדם בקלות ומצד שני – אי אפשר לישון בה בכלל:
אפשר להרדם בקלות ולשכוח מי את בכלל, איך קוראים לך, מה חשוב לך, איך את כשאת לבדך, כשאין צרכים חיצוניים, אין מטלות, אין תחושת קריטיות, איך את כשאת לא צריכה להציל אף אחד, לדאוג להרגשתו הטובה או לבריאותו של איש מלבדך. את יכולה להיות מכונת תפקוד משומנת היטב, ילדייך מטופלים כיאות פיסית ונפשית, ביתך מסודר ומאורגן, יש אוכל במקרר ואולי אפילו איזה סיר על הגז, איש לא יבחין, שעמוק עמוק בפנים קיימת ריקנות. ריקנות תהומית. נשארת רק אמא. אולי אפילו אמא טובה.

ומצד שני – אי אפשר להרדם בכלל. את נדחפת לקיצוניויות של רגשות שהם קשים ודרמטים ואין דרך להמלט מהם, אי אפשר לטייח. אשמה ופחדים והתרגשויות שכל אמא חווה. שמביאה אותך לאיזורי רגש חזקים ועוצמתיים.

במעגל של "נשים-אמהות" אנחנו לא מדברות על ילדים.
אנחנו מדברות על אמהות. על נשים. על אנשים.
על הייחוד ועל הכאב ועל השאיפות ועל המימוש והביטוי של מי שאנחנו.
המשותף לנו היא האמהות. דרך הדלת הזו אנחנו נכנסות.
ואחרי שכבר בפנים – רואות ופוגשות הכל. את הזוגיות, את המיניות, את הערך העצמי, את ההגשמה שלנו בחיים, את האפשרות שלנו לחולל שינויים, להיות כח מחולל, יוצרות בחיינו. להפרד מהקורבנות. לשבור את הקשר עם האמהות שלנו וליצור קשרים חדשים איתן ועם ילדינו ועם אהובינו.
אנחנו פוגשות את כל הפנים – את המשרתות והאצילות והקורבניות והמאהבות ואת קשות היום והאשמות והגאות. כל כל הפנים שלנו. ומתיידדות מחדש עם המקום הפנימי העמוק והנעים הזה – שהוא גרעין נשמתנו – שהוא אנחנו.

בשנה הבאה (אוקטובר כמובן, תראו לי חבורת אמהות שהולכות לאיזשהו מקום בספטמבר בבוקר….) – מתחיל מעגל חדש. פעם בשבוע. כל השנה.
ההרשמה – עכשיו.

פרטים במה קורה
תמונות מהמעגל שהסתיים לפני שנה כאן
וגם כאן
תמונות מהמעגל שהסתיים השנה כאן וגם כאן

המעגל החדש יפתח באוקטובר 2011

לפרטים נוספים אפשר לפנות אלי במייל

yesh-orr@zahav.net.il

 

Read Full Post »

מאת: רוני בת יאיר

אני מודה.
יש ילדה קטנה בתוכי
שמנהלת את חיי.
היא אוהבת אותי ואני אותה,
אבל אני רוצה להתבגר.
באמת.
אני מתבגרת. 

והיום אני מבינה שהילדה הזו בתוכי
היא הקשר שלי לאקשן, למיגנוט, להתלהבות, ליצירה.
כל זה יפה. אבל גם לא.
כי כל האקשן וההתלהבות באים יחד עם התלות שלה בדברים ובאנשים מבחוץ, חווסר האונים שלה וההתפרקות, המסכנות שלה וההזדקקות לתשומת לב. 

הילדה הקטנה שבי מאוד חזקה.
היא חיה בתוך עולם שבו חווית הכח קשורה בקושי. וחווית קירבה קשורה בתלות.
וחווית השפע היא נוזלית וריגעית, ללא בסיס וקרקע.
הילדה הקטנה שבי לא סומכת על עצמה.
היא סומכת על היכולת שלה לעשת קסמים ולהציל את עצמה כל פעם מחדש.
אלופה בלעוף מעל כל מה שלא פתור, במשב כנפיים מהפנט. 

אבל הילדה הקטנה שבי לא יודעת איך לבנות.
הילדה הקטנה שבי לא מכירה קרקע יציבה.
אני אלמד אותה. אני אוהבת אותה.
היא עוצמתית ויפהפיה.
היא פשוט צריכה לפנות לי יותר מקום.
ולסמוך עלי.
 
אני אומרת לה עכשיו:
ילדה קטנה שבי, ילדת פרחים קסומה וכאוטית שלי
הניחי לי להיתבגר, תני לי ללמד אותך ביטחון ושפע
תסתכלי עלי
גם אני כאן
חכמה ויציבה וגדולה ומנוסה
ואפשר לסמוך עלי. 

תאמיני לי, ילדה יפה שבי
את לא צריכה לעשות בלאגן כדי שירגישו בך.
ואת לא צריכה לייצר קושי כדי להיות ראויה לתמיכה.
ואת לא באמת תלויה באף אחד. יש לך אותי.
תני לי להיות האישה שאני.
תני לי להצליח בכוחות עצמי ללא חסדים ומשענות.
תני לי להתחזק, להתרחב, להתעבות, להשריש. 

אל תידאגי,
את לעולם לא תיעלמי לי, לעולם לא אעזוב אותך,
ולעולם לא אשכח שאת מחזיקה בליבך את כל האמונה והאהבה,
התמימות והקסם שאי פעם ארצה בחיי. 

אני אוהבת אותך
אבל אני גם אוהבת אותי
ואני עכשיו מתבגרת
ואת לצידי.

Read Full Post »

שלום חברות אחיות  שלי,

אתמול בקבוצה הייתן איתי במסע הזה,
לא כל כך יודעת מה להגיד,
זה היה חזק ועמוק
והרגשתי שאתן איתי, והרגשתי את אהבתכן ואת מה שאתן עוברות בתוך זה,
והיה לי קצת מוזר לחזור אח"כ לבית, לחיים, לילדים,
הרגשתי נורא עייפה ומרוקנת וגם משוחררת ממשהו וגם קלה וגם כבדה וגם שמחה וגם עצובה (כמו אחרי לידה?)
ובלילה כתבתי פעם ראשונה לילדה שאני.
תודה שהיינו שם ביחד, זה לא היה יכול לקרות בשום מקום אחר ובלי הנוכחות של כל אחת מכן,
אוהבת אתכן מאד,
חיבוק
מענבר

ועכשיו מצאתי את השיר הזה, הנה גם המילים, קחו לעצמכן במתנה 2 דקות להקשיב לו..
לא מצליחה להכניס אותו לכאן. הנה הקישור –
http://www.youtube.com/watch?v=jGI1iRazgZQ

חיוכים
חוה אלברשטיין

אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא
אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמים
אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?

אם יש עוד קרקסים וליצנים ולא בספר
אם צחוק הילדים נשמע צלול ולא רחוק
צוחק השוק, הים, הפעמון של בית הספר
אז למה גם אנחנו לא נלמד לצחוק?

כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב

כדאי גם לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות לא להרוס
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר

אדם הולך בעיר והיא שלו והיא זרה לו
והוא שותק והעולם כולו שותק
לפתע בדיוק מולו תינוקת התחייכה לו
והאדם צוחק והעולם כולו צוחק

ושוב נושקת שמש את העיר המאוהבת
גל שובב וקל נושק לסלע שוב ושוב
האור נושק לצל והפסים את הרכבת
רק אנו שוכחים מה שכל כך כל כך חשוב

Read Full Post »

הרבה נשמות.
הרבה נשמות שבחרו להכנס בגוף של אדם.
הרבה נשמות שנכנסו לגוף של אדם מסוג אשה.
הרבה נשים.

הרבה נשים.
הרבה נשים עם זכרונות
הרבה נשים עם זכרונות ונסיון והרגלים ופחדים ולידות וחכמה.
הרבה אמהות ובנות
הרבה מכשפות וקוסמות
הרבה נשים חכמות.

אשה אחת.
אשה אחת עם זכרונות.
אשה אחת עם כאבים ושמחות.
אשה אחת עם תקוות.
אשה אחת שהיא רבות.

ככה כולנו.
ככה כולנו מתחברות ונפרדות מתנתקות ומשרות
אחת לעצמה ואחת עם אחת ועוד אחת ועוד אחת
ריבוי וייחוד
חיבור חמקמק
חיבור של נשים
חיבור של נשמות.

לפעמים מתחשק לי לשאול כל אשה שאני פוגשת "מה עשו לך?" או "מי עשה לך?" ולפעמים גם "למה את עדיין מסכימה לו לעשות?".
כמעט תמיד יש שם תשובה. כמעט תמיד המקום הכואב והפגוע הזה, שהסכים לספוג, שהסכים לעגל פינות, שהסכים לוותר, שהסכים להקטין כדי לשרוד, להתפשר כדי ללקט מעט גרגירי אהבה – הוא המפתח לשינוי.

הרי פעם פעם, לפני זמן רב, כשנבחרה האסטרטגיה ההשרדותית – היא הייתה חיונית. הכרחית. היא זו שאיפשרה את השפיות, את החיים.
כל כך טבעי לנשים להבליג. כל כך טבעי לעצור, לחסום, להשפיל ראש, להשפיל מבט, לשתוק. גם לאלו ביננו שלכאורה לא שותקות, יש קול עמוק יותר, עדין יותר – שלא מדובר. שלא מוקשב.

מה זה אומר "להגיד אותי"?
להגיד אותי – זה לא לעמוד על זכויותי. להגיד אותי – זה לא לצדוק. להגיד אותי – זה לא להלחם או להדוף.

להגיד אותי זה להסכים לבטא את מי שהיא אני. תמיד. עם כל אחד. בכל זמן.
גם כשזה נראה יפה וגם כשזה נראה מלוכלך. גם כשזה נראה חכם וגם כשזה  נראה מגושם. גם כשזה נעים וגם כשזה מגעיל.

זה יכול להיות מסוכן. זה יכול להתקבל לא טוב. זה יכול לשבש תוכניות. זה יכול לכאוב. זה יכול לפגוע. זה יכול להשאיר אותי לבד…

אז למה?
כי בלי זה – כלום לא שווה
ועם זה – הכל שווה מאד

להגיד אותי זה להסכים לבטא את עצמי עוד ועוד ועוד.
עד שחיי מבטאים את מי שאני.
עד שחיי מבטאים את מי שאני באמת.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »