Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ביחד’

שוב אני כאן אומרת מה שליבי שר
שוב…

יום ועוד יום
חיה ללא ספק
יום ועוד יום
גם כשמתרסקת
יום ולילה
בלי לעזוב אותי
יום ועוד יום
מרווה את נשמתי בטוב

מעגל סיום נשימהות פרדס חנה – 2014
מבדילות בין קודש לחול
בין טפל למשמעותי
בין שטחי לעמוק
בין סתמי לקירבה

מעגל שלא התחיל אף פעם ולא יגמר לעולם
מעגל שכולו לב

תודה יקרות שלי
אהובות כל כך כל כך

9a
9

104

102

101

100

90

80

72

70

60

53

52

51

50

41

40

39

37

36

35

34

31w

31q

31

23

22

21

20

18

17

16

15

14

13

12

11

10a

10

 

8

7a

7

6b

6a

5

4

3a

3

2

1

 

Read Full Post »

כאן התקשור הראשון. הצבע של הכתב מתחלף בכל פעם שאשה אחרת כתבה. לא ראינו מה כל אחת כתבה ופשוט הקראנו את זה כאילו בהמשך אחת לשנייה. זה היה קסום ומופלא והלך ונבנה במהלך הדפים. זה הדף הראשון. בכל פעם נפרסם דף נוסף. אם מתאים לכן לכתוב בתגובות מה הינשוף אומר לכן – זה יהיה נפלא. המעגל יוכל להמשיך כאן. אפשר לעצום עיניים, לנשום עמוק, לראות רגע את הינשוף ולהסכים לכל הקולות לעבור דרככן ופשוט לכתוב "כי הינשוף אמר לי…." ומכאן – הדרך פתוחה. תודה ובהנאה ובחיבור לאינסוף נשים מכל הזמנים.

ינשוף צייר

אני יודע את כל הסודות. אני יודע את שמעבר, את שבחשכה. אני יכול ללחוש לך אותם בכל רגע שתחפצי. אבל את שכחת אותי. שכחת את החלק שלי בכח שלך. שכחת ללכת לבד ביער בחושך ולפגוש את הירח. כי הינשוף אמר : ״בואי, את ואני חברים. בואי.״ הינשוף אמר החכמה היא השקט שבתוכי, יש לך אותי תמיד. אני אחכה לךגם אם תרחקי מאד תוכלי לקרוא לי ומיד תשמעי אותי מאחוריך.  כי הכל הכל כלול. כי הינשוף אמר שאני יכולה לסמוך עליו, על עצמי. כי הינשוף אומר לי כל הזמן אבל לא תמיד עוצרת להקשיב….שבאנו לפה בחסד גדול, שכל העולמות וכל המחשכים וכל הכמיהות הן לאור אינסוף. הכל ממנו בא ואליו חוזר. וכל מה שנדמה  שאיננו כשורה כלול בתוך החלום המופלא הזה. וכדאי שאקשיב יותר טוב, שארים את הראש, שאדע שאני חלק מטבע שהוא חלק מאמת אחת גדולה, שאהיה רגע בשקט ואקשיב לקולות השקטים, הצלולים, העמוקים, אלה שמספרים את הסיפור של החיים האמיתיים כאן ושל החיים שלך בתוך כל זה. והינשוף אמר שאזכור שהחכמה באה מבפנים ולא מבחוץ. ואני שמעתי. והוא אמר את מה שאף אחד אחר לא אמר. והינשוף שר את שירו של הלילה, של הכוכבים, של השמש, של העננים. הינשוף לוחש בסתר בין כל האנשים בין כל הדברים, בין כל הרחשים. ומספר לי את כוחי  ואת סיפורי, שומר סודות שרק לו ולי. בסתר הלילה הוא לוחש שיר של ידע של כאב של אהבה. צאי יפה, את יכולה למצוא לך מקורות הזנה, מה ממלא אותך חיים, מה החיים בך, בואי בואי. אל תפחדי, את לא לבד. יש סביבך מעגלים ועוד מעגלים של נשים ואנשים שרוצים את טובתך, שנימצאים איתך תמיד. אל תפחדי לשחרר. לשחרר וליפול. לסמוך שיהיה מי שיתפוס ויחזיק אותך. את לא לבד. תאמיני. תשחררי… כי הינשוף קרא לי, מתוך היער בחשכה "עכשיו זה עכשיו" גם אם תעצמי את העיניים ממש חזק, גם אם תסתובבי ותדשדשי בבוץ, גם אם תתכווצי ותגידי שזה גדול ומפחיד, גם אם תרצי מאוד מאוד את המוכר את מה שכבר ידעת, גם אם תלחצי חזק על האוזניים ותמלאי את העיניים בדמעות, "עכשיו זה עכשיו" זה הזמן, הרגע, "שלך" לא אחר כך. כי הינשוף אמר לי וקרא בואי לחשכה יש שם הארה . בואי אל הפחד כמו מתוך דחף ותתמסרי גם לך יש כנפיים וגם לך יש עיניים אפילו בגב וגם בלב וגם בריאות .והינשוף אמר שבעצם אין זמן ואין מי שסופר את צעדיי ומחכה בקו הגמר ,תדעי הוא סיים – שאת ינשופה בעצמך יודעת לעוף מלאת חכמה לא צריכה להדמות לכלום או לעשות איזו מחווה ,כמו שהינשוף הוא בסך הכל ינשוף ומעולם לא חשב להיות איזה זבוב …

Read Full Post »

כמעט כל אשה שדיברה איתי על המעגל, לפני בואה, אמרה – קשה לי להיות בחברת כל כך הרבה נשים. וגם – אני מפחדת שזה יהיה שטחי, פטפוטים ולא עומק. יש משהו מושך מאד ומשהו דוחה באותה המידה במעגל של נשים. במהלך השנים הבנתי שהמושך והדוחה הם מאותן הסיבות. ובמיוחד – יש משהו טוטאלי. ובמיוחד במעגל שבו מתכנסות נשים עוצמתיות. מהר מאד הזיופים הופכים להיות שקופים, הסמול טוק מכביד, העמדת פנים מעייפת, והליכה ליד הדברים הופכת להיות כמעט מעליבה.
מהר מאד "האמת" יוצאת אל האור, הקירבה הופכת להיות חומר מוחשי ומזין וההכלה מרפאה את חלקות הלב הדואבות.
וזה כל כך מביך וכל כך מקסים לגלות שנשים רבות הן בעצם אשה אחת ושכולנו ברמות שונות מראות אחת של השנייה ושהגועל שלי הוא גם הגועל שלך והיופי שלי הוא גם היופי שלך. ואיך תשבי, אינדבדואליסטית שכמוך במעגל עם עוד כמוך. הלא את אחת ויחידה. באמת. וככה – הרבה אחות ויחידות ישובות אחיות מאוחדות ביחד.

אז יש אשה אחת, קוראים לה אוריין שביט, שמשתתפת באחד המעגלים, שכתבה וציירה "10 סיבות למה אני רוצה להיות במעגל". מדובר ביצירת מופת שהיא יופי וכשרון ולב וחסד, יצירה שברור שאלוהימא דיברה אותה מתוכה. כאב ויופי ואמת צרופה וטוב טהור.

ויש מעגל אחר, במקום אחר, שהבאתי אליו את יצירת המופת הזאת, ושם בהשראתה של אוריין עשינו תהליך תיקשורי שכזה – כל דף מהחוברת המקסימה הזאת כתבנו, בשקט בשקט, מתוך חיבור, כל אחת לעצמה את מה שמגיע בקשר אליו. ואז הקראנו. ומה שיצא זה יצירה אחת של אשה אחת שמורכבת מנשים רבות. כאילו המשכנו והקראנו את התשובות או ההתפתחות אחת של השנייה. בלי לדעת מראש שכך נעשה. שעות רבות של תקשור מתמשך. של חסד גדול.

אז אני אעלה כאן לאט לאט,  כל פעם דף אחד. ואת הדיבור של אלוהימא דרך נשים רבות, שהן אשה אחת – בקשר לאותו הדף.
ועד אז, קבלו את היצירה השלמה, של אוריין שביט – 10 סיבות למה אני רוצה להיות במעגל – השער – דרכו אתן מוזמנות להכנס ולצאת איתנו למסע . (בשבועות הקרובות יעלה לכאן כל התקשור השלם כל פעם דף אחד והטכסט)

10 סיבותינשוף צייר

להפסיק להסתיר את עצמי

כי למרות שאני פוחדת
אני מוכנה להחשף

כי נשיות ממלאת ומרפאה אותי

ויש לי אוצרות משלי לתת

כי יש בתוכי חדרים סגורים

כי החיים האהבה והמוות

אני זקוקה ללהקה

כי האמת

ובסופו של דבר

לרפא ולחבק

Read Full Post »

אני.
אשה.
יודעת.

אני אשה יודעת
יודעת את כוחותי, יודעת את דרכי
יודעת את הטוב שלי
יודעת את הטוב של אהוביי.

אני אשה גדולה
גדולה כדי להכיל את כל כוחותיי
מכילה את כאבי, מכילה את פחדי
מסכימה לחבק כאבים ופחדים של אהוביי
מסכימה להסתכל לכאב בעיניים ולעבור דרכו
למקום הגדול יותר שלי
וכך שוב ושוב עד אין סוף

אני אשה קרובה
אני מתבוננת בעיניים, בלי למצמץ
ומסכימה לצלול לתוך קירבת אינקץ
אומרת אותי, אומרת את ליבי
מסכימה לפגוש לבבות נוספים
מאפשרת מפגש בלי קרומים, בלי מסך
קרוב קרוב קרוב.

אני אשה יפה
בפנים ובחוץ
רואה את כל חלקי, בלי השוואה ובלי מידור
מסכימה להיות אני ולהתפעל מהקסם הייחודי הזה
שאין שני לו, שאין עוד אני. אני אחת ויחידה.

אני אשה טובה
ליבי זך וטהור ונקי
כוונותי טובות
ונדיבותי היא חומר מרפא, משמח ומזין
ממנו צומחים חיים אחרים
ממנו צומחת אני

אני אשה נוכחת
ישובה במקומי. ישובה במרכז עצמי.
ישובה במרכז חיי.
הכל קורה בתוכי. הכל קורה מסביבי.
אני לא מתאמצת ולא ממהרת
הכל מגיע אלי. בקלות, בפשטות ובנוחות.

אני אשה אמיצה
הולכת באומץ בדרכי
לראות מקומות אפלים,
לרפא כאבים של חיים שלמים
להעז להמציא את החדש,
שוב ושוב ושוב

אני אשה חכמה
מסכימה לראות בין השורות ובין המילים
חכמה להבין את שלא נאמר
חכמה להרגיש את האמת של הלב
חכמה להיות סבלנית
ולהגיד את שראוי שישמע
את המרחיב והמרפא והמזין.

אני אשה אוהבת
אהבתי היא החומר המחייה אותי
המחייה את אהוביי
אהבתי היא האדמה
המקום הבטוח
ממנו צומחים חיי.

אני אשה
יכולה הכל
וגם לא יכולה כלום
בקירבה הגדולה ביותר
בבדידות לא נסבלת
יכולה בעת ובעונה אחת מכל וכל
לבכות ולצחוק
בפריחה ובמחנק
בחושך ובאור
לתמיד

מעגל מופלא הסתיים. סוף שנה. רגע לפני השנה הבאה. שנים של חסד. של צחוק ובכי, של אמת, של קילוף, של ביחד של גילויים של כאבים של אהבה גדולה גדולה ונוכחות אמיצה ומפוקחת של רוך וחמלה של נשים. תודה גדולה מעומק ליבי !

בלחיצה על תמונה תוכלו להכנס לגלריית התמונות כולה. תודה. 

והנה עוד גלריית תמונות

 

Read Full Post »

נוסעים בלילה באוטו. לפנינו משאית גדולה, כלובים, כלובים – תרנגולי הודו. צפופים. בדרכם האחרונה.
אלי רואה ופורצת בבכי. תמיהה איומה כאילו כל סבל הקיום רובץ על כתפיה.
למה? למה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שככה? איך זה יכול להיות שככה אנשים עושים?
בכי כזה שאין דרך לנחם. שאי אפשר לנחם.

היא אומרת אנשים הם מגעילים. אומרת שאנשים הם סתומים. איך יכול להיות שככה עושים?
יותר מאשר הצער על התרנגולי הודו תקף אותה הצער על האטימות האנושית. ככה זה היה לפני כמה ימים.
אני נוהגת, כביש החוף, בכי שנמשך מנתניה עד קיסריה ורק רוצה להעלים את זה. להעלים את הבכי את הכאב את הנסיבות שבגללו פורץ.
קשה להכיל כאב כזה. קשה להכיל כאב כזה במיוחד כשהוא הכאב של הבת שלך.
עוצרת את עצמי מלתת נאומים קרמתים על בחירת התרנוגולות בגלגול הזה, ונאומים דתיים על הכוונות הגדולות של אלוהים ונאומים "מדעיים" על הדרך המהירה שבה ימותו בלי להרגיש… עוצרת את עצמי מלנחם ולעודד בידיעה ברורה שהכאב הזה – יש לו מקום. שהריפוי הפעם הוא לאפשר לה להיות בכאב הזה ביחד איתנו, ההורים שלה, בלי שתושתק, בלי שדעתה תוסח, בלי תירוצים והסברים. פשוט לכאוב כי זה כואב ולהיות ביחד.
נושמת. עוד נושמת. מרחיבה בתוכי את המקום המכיל. אומרת לה שככה זה ושזה באמת איום ונורא וככה זה כואב מאד. הרבה כאב באוטו.

עד שנגמר.

בזמן אמת לא נראה שיגמר לעולם. הכאב מתחבר עם פחד שאולי זה לא יגמר אף פעם, שאולי זאת לא דרך נכונה ובעצם צריך לעזור לה לעבור הלאה, שאולי יש כאן טעות, שזה ייטע בנפשה צלקת עמוקה מידי.
ואז (מתמיהה כל פעם מחדש) זה פשוט נגמר. כמו תמיד. היינו ביחד בכאב. עד הסוף. והוא עבר.

ואני רוצה לחשוב שהחוויה הזאת תעצים את נפשה כפי שהעצימה את נפשי, ושהיא תרגיש שהיא "יכולה עליו", על הכאב, שממילא קיים בחיים האלה בתוך גוף, ושתוכל גם להיות ביחד ולא להתרחק ולא להסתגר ולא לפתח כל מיני אמונות חוסמות בגלל בדידות,  כאלה שפיתחתי אני כשחוויתי כאב או פחד לבד.

היום בפגישה עם אשה עלה הזכרון הבא –
בת 11 בערך, נתקפת בבהלה, מבינה איכשהו פתאום שהחיים זמניים. מפחדת מהמוות. פחד אמיתי ואותנטי וטבעי ותמים. פחד מוות. הכרה בזמניות, בחולשתו של הגוף.
היא רצה לסלון בו נמצאים הוריה ומשתפת אותם בפחד. בתגובה היא "נמעכת" משני צדדים – מצד האבא – שמבטל לגמרי את הרעיון ומנפנף אותה בכך שממליץ לה להפסיק לחשוב על דברים כאלה. ומצד האמא שמסבירה לה שזה לא באמת זמני אלא חלק מגלגול נשמות אינסופי ואחרי שמתים חוזרים בתור אבן או פרח או תינוק חדש או.. ולכן זה לא באמת סופי.
והפחד? הפחד כבודו במקומו מונח. מוטמן. נקבר עמוק בתוך ליבה.
והיא עצמה נשארת לבד, לא מוכלת ולא מובנת.
ויותר מכל לא מקבלת אישור להרגיש את הרגש הקשה הזה ובטח שלא לבטא אותו.

אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני הייתי יכולה להיות גם האבא וגם האמא בסיפור הזה.
כל כך הרבה פעמים "הזזתי" הצידה כאב או פחד, מתוך שלא יכולתי להכיל אותו בעצמי.
כל כך הרבה פעמים ניחמתי או עודדתי או הצעתי פתרונות מהר מידי במקומות שהשאירו את הבנות שלי לבד עם רגשות קשים.
לבד עם כאב ופחד ועלבון.

אז בסיפור הזה, כמו בכל סיפור טוב, אין טובים ורעים.
ואני, בתור הילדה והאמא והאבא מנסה לזכור הכי הרבה שיכולה שיש מקום (לא במובן של לגיטימציה, שזה לא כזה מעניין אלא במובן של ריפוי) למנעד גדול ורחב משאני יכולה להעלות בדעתי.

ושבכל פעם שהייתי בכאב ולא הרחקתי, שמישהו אחר היה בכאב ויכולתי לחבק – התחולל ריפוי.
התחולל הנס הזה של האהבה.

תודה.

תרנגולות

Read Full Post »

מאת: יסמין

אתמול זה קרה לי. עמדתי על פני תהום רוח טרפה אותי טלטלה ורצתה להכריע אותי.
קיבלתי עזרה. חייבת להודות לפעמים בלי יד מושטת אי אפשר להימלט מטביעה. המערבולת הפעם הייתה חזקה וסוחפת באופן מיוחד ומאיים מאוד. נבהלתי.

פתאום ראיתי אותי נסחפת נבלעת נעלמת בתוך חלל גדול שבו לא יוותר אפילו גרגר אחד מעצמי
הרגשתי כוח אדיר שבא לכלות אותי, מפחיד.
לרגע האמנתי שבכלל אין לי בחירה כמו ענן גדול שבא ויורד עלי ותופס אותי בלי מטריה ובלי יכולת מילוט .כן כזאת איימה התחוללה בי אני הצייד ובו זמנית גם הניצוד משהו לא נעים ומוזר.
אלו היו העוצמות שאחזו בי אתמול.

נשים יקרות לכבוד פורים, לכבוד הכוכבים, לכבוד הביוץ ולכבוד הירחים המלאים, בגלל שאנחנו נשים והנטייה שלנו לדעתי מתוך דפוסים חברתיים מעוותים היא להכיל ולהכיל עד שמתכלות מבפנים, לכבודנו אני רוצה להגיד דברים.

אני אומרת לכן, תזכרו – תמיד יש בחירה ויש בנו את הכוח להניע את הלך הדברים. אני מדברת אל אלו שגדלו עם מנת אהבה מוגבלת והרגל להסתפקות במועט. אלינו אני אומרת:
ראשית כל לגייס לחיינו כוח נשי פועם בעדנו שיהיה שם ברגעי סכנה ומשבר.
שנית להשתהות – אומנות החיכיון גם היא שלנו. לא להיענות מידית לכל גחמה גברית שעולה לו מהדבר הזה שלמטה…. פתאום בא לו אז הוא קורא לי, ואני שהרעב מנקר בה כבר מידי זמן, בהחלט כמעט טורפת כל גחמה כזאת.
שלישית – נשים. חברה קרובה לדרך כזאת שנאמנה ולא שופטת זה נכס גדול שאין לו תחליף!!!
לי אישית יש כזאת והיא גם הכירה לי את המטפלת הדגולה והחד פעמית שיש לי. עוד מפתח שחשוב ללכת לטיפול.
רביעית – להישבר. באתמול הזה שתיארתי קודם, משהו בי נסדק ומרוב פחד איבדתי שליטה וקרסתי לתוך הסדיקה אל שכבה שלא ידעתי קודם. "כשהלב נשבר –זורח אור גדול " שר אביתר בנאי. לפעמים זה נכון .
חמישית – שוקולד וחיבוק יוצרים את אותה תחושה בגוף. וכמו שאנחנו מכירות היטב את "הקרייווינג" למתוק טרם מחזור ויודעות שזה לא ממש יעזור כך לפעמים גם החיבוק – נדמה שזה ישכיח את הכאב אך אם אין לו "כיסוי" והוא חפוז, אינטרסנטי, תלוש ממערכת יחסים רגשית ואמיתית אז הוא רק פלסטר שירד עם הטיפה הראשונה / הדמעה הראשונה (והוא כבר הלך, לא יהיה מי שינגב לך ת'דמעות ..)
שישית – מוזיקה וספר טוב .ולא השירים הרומנטיים ששמעת איתו.
שביעית – לישון. הרבה לישון .אמנם סימפטום של דיכאון. נכון יש דיכאון! אז מה, גם זה יעבור.

ועכשיו אספר על הרוח שכמעט לקחה אותי – אני יסמין אישה בת 36 שופעת טוב ואהבה. מצחיקה נדיבת לב, חכמה, רגישה וחדת אבחנה, מתרגלת ומלמדת יוגה לפרנסתי ולמען שפיותי.
מלאת אהבה, שמחה, פראית, יודעת להתמסר כל כולי למה שיקר לי.
ואני רוצה את האיש, הגבר האחד שיבחר בי. לא בחלק ולא בכמעט אלא באופן שלם ומוחלט.
ואני אבחר בו. המערבולת שהייתה אמש קשורה בסיפורי האהבה שלי.

גדלתי במשפחה ענקית ערמה של ילדים ואמא רק אחת. בקיצור משוואה מושלמת וברורה לחלוקה לא צודקת לא מספקת לא הגיונית באהבה. גדלתי והתחלתי ללקט מכל הבא ליד כדי שרעבוני ישקט.    לימדתי את עצמי לקבל חיבוקים, להיות בהתניית אהבים עם גברים נשואים כי מה אכפת אני רגילה להתחלק על ה כ ל. עם תאומתי ועם כל שאר שארי הבשר במשפחתי. ככה שנים רבות כמעט 20…

אתמול המערבולת הגיעה כי הים הבין שבלי סערה לא ייפלטו חומרי הפסולת לשפה. אז אתמול שוב צלצל האיש כי פתאום החשק עלה לו ושלח הודעה והזמין אותי "לקפה" (קפה למי שלא מכירה זאת רק מילת קוד לרוב בכלל לא מגיעים לקפה אולי בבוקר כשהגופים רפויים.).
ואני עם הנייד ביד רואה לוע גדול שבא לטרוף אותי. שוב להתפתות לפרור ?? ואז להישאר עם לב שבור ריק וקר. בחוץ קר ועוד חיבוק אחד לא יזיק לאף אחד.
הוא מכיר אותי והוא נוגע בי כ"כ נעים וכשזה קרוב הוא אומר לי דברים יפים. אבל הוא טורף . הכוח שלי נמעך בתוך כפותיו העבות ומתמוסס לחלוטין. וכשנרגע לו שם בין הירכיים הוא שוכח שבכלל הייתי ונעלם כמו רוח רפאים בחלל. אולי זה הזמן לקפה ….

הבנתי שיש לי הזדמנות להקיא את הדפוס של הסתפקות. ולהפוך את זה להתרוממות.
ביקשתי את שתי עוזרות הדרך שלי הקרובות ביותר. שיחזיקו אותי. הדמעות שלטו בי חנק בגרון אחז בי. רוצה אהבה זעק הלב שלי, רוצה מגע זעק בית החזה שלי, רוצה למות ולא להרגיש יותר את החסך הזה יותר.

עזרתן לי. הקול הברור הנמוך שלך אילה שמכיר אותי היטב – חיבר אותי.
האהבה העצומה הבלתי מותנית המוחלטת שלך אורית הייתה לי גלגל הצלה.

עזבתי את הנייד בצד. הגיעה אחותי לביקור ובכיתי עוד קצת ופתאום אומנות השהייה הוכיחה את עצמה. נרגעתי. הלכתי לישון. שקטה.
כשמקיאים תמיד אחר כך יש הקלה. הקאה זה די דימוי טוב כי זה בא מלמטה צורב קצת בגרון ולא יכול לחזור אחורה. לאיש ההוא שלחתי בבוקר מייל. אמרתי שזה לא מתאים לי יותר. בשקט באהבה בלי הפגנה.

בלילה שאחרי עוד זמיר אחד (נשוי מותש) התעורר לחיים ושלח לי הודעה אם אני באה ל"דרינק " (זה ממש יכול להטעות, אפילו אותי ולחשוב שאני מחוזרת מאוד) סימסתי: "מצטערת פרורים כבר לא ישביעוני".

לחיי סעודות מלכותיות. נשפים של אהובות ואהובים אמיתיים. לחיי מערבולות וים שקט.

11

Read Full Post »

אני זוכרת ממש טוב את ההרגשה הזאת, כילדה – שאין אף אחד.
כלומר – יש כל מיני אנשים קרובים יותר ופחות מסביבי, אבל אין אף אחד.
כי אף אחד לא באמת מבין.
כי אף אחד לא באמת מקשיב.
כי אף אחד לא נשאר שם עוד רגע כדי לחבק ולתמוך.
כי אף אחד לא יכול ולא יודע פשוט להכיל, את הכאב או הבדידות שלי.

אני זוכרת ממש טוב, שאם כבר מישהו ניסה להישאר שם עוד רגע מיד היו מגיעות עצות אן הבנות או רעיונות לפתרון.
ואני זוכרת ממש טוב, איך פילסתי לי את דרכי אלי.
איך לימדתי אותי לא להיות לבד.
איך לימדתי אותי להיות איתי.
איך התפללתי לאלוהים ולכל השדים והרוחות להבין את הקסם הזה, של ההתיידדות עם עצמי, להזכר איך מתחברים לכוחות האלה הפנימיים שמאפשרים שינוי. שמאפשרים התחזקות. שמאפשרים לעולם הזה להיות נסבל.
איך לימדתי אותי שלהיות לבד זה לא להיות בודדה. ושללבד יש הרבה כח.

ובגלל שעשיתי את כל זה בעצמי, ובגלל שעשיתי את זה כילדה – זה יצא (איך לומר) קצת מעוות.
כלומר – התבנית ההשרדותית הילדית שלי כללה גם ריחוק מכל השאר. ההבנה שאני יכולה לבד ושלמעשה אני לא באמת צריכה אף אחד – אמנם הצילה אותי, אבל השאירה אותי ממש לבד במשך שנים רבות.
מקור הכח שלי ומקור הכאב שלי שילבו ידיים ובעטו בזילזול בכל מי שהעז להתקרב…

ועכשיו, כשאני אמא, אני מנסה ללמד את הילדות שלי שלבד זה כח.
שלבד זה לא בדידות. מנסה (ולפעמים אפילו מצליחה) להראות להן את הדרך אל עצמן. אל כוחות השינוי הפנימיים שלהם. את יסודות הכישוף הנשי (לחפש ולמצוא את הכח בתוכך) ושכאב הוא לא דבר שצריך לפתור אלא לחבק.

לפני 17 שנה כתבתי את השיר הזה. שי הלחין. ועכשיו עמית פישר עשה קליפ. אלי שלי אהובת ליבי משחקת שם וגם שרה. ואני כל כך גאה וכל כך מתרגשת לחלוק כאן איתכן את היצירה הזאת. אוהבת. שמחה. מתרגשת. תהנו !

Read Full Post »

Older Posts »