Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אשה’

יש מקומות בהם המים זורמים. בהם לא צריך לפתוח את הברז כדי שתתחיל הזרימה ולא צריך לסגור אותו אף פעם. כי תמיד יש מספיק. טהור. וצלול. ומרווה.

ואנחנו כאן, מתעקשות, לפעמים בלי להבין למה דווקא כאן, לפעמים בלי להבין למה דווקא אני, למה דווקא לי זה קרה, למה דווקא עכשיו… מתעקשות. להרוות את נשמתנו בטוב.

למה?
ככה.

כי נשים שיודעות לידה ומוות ולידה ומוות ולידה מחדש שוב ושוב ושוב ככה עושות. עפות למחוזות של הלב. מחוללות שינויים. בחיים שלנו. בחיי משפחותינו.
כי נשים יודעות לצאת מעבדות לחירות. כי נשים מרגישות את הכאב והצרימה והצריבה כשאין קירבה או כשהקירבה מזוייפת.
כי נשים מחבקות כאבים מתוקף קיומן. מתוקף מהותן.
כי נשים חומלות וסולחות ומסכימות אינסוף פעמים לתת אינסוף נסיונות למי ולמה שהן אוהבות.
כי נשים ככה.

הרווי את נשמתך בטוב.

10486462_676174229131706_3633525226679121788_n

Read Full Post »

מאת: קרן פרננדס

 

נשימהות
נושמת עמוק אל קירבי את המהות הזאת
המהות של נשים שמכילות עוד ועוד ועוד

בתוך ימים של כאב עמוק שלובש ופושט צורות בעוצמות.
מהות נשית מכילה ומכילה ומכילה
כמו אמא טובה שאוהבת בלי שום תנאי
שמאפשרת להכל להיות ואוהבת ואוהבת בהכלה אין סופית

בתוך ימים כאלה של כאב עמוק נמצאת מוכלת לעומקו ע"י נשים ועוד נשים
ע"י האשה שאני, ע"י האשה הגדולה האחת שנמצאת בכולנו.
במהות-בנשימה-בנשימהות.

והיא רבת חסד האשה הזאת.
והיא עוטפת אותי ומלטפת מכאוביי
ואומרת לי- כן,כן,בואי באשר תהיי.
כמו אשה ליד אשה בעת לידה
רואה את כאבה את יופיו את עוצמתו.
מזילה איתי דמעה ומשתתפת איתי בכאבי.
נותנת לו מקום ועוד ועוד
מרפאה ומרפה
זאת המהות הנשית.

תודה לך.
את ואת ואת , תודה על קיומכן
תודה על רחם של חמלה אין סופית.
על רחם לגדול בה ולהיות מוזנת באהבה- מזון מלכות.
תודה על כל הרוך הזה, על הנוזליות
על המים והדמעות.
תודה על השיקוף הזה של מהות שחיה בקירבי- קרוב קרוב
שמנשימה אותי חיות
בימים כאלה של כאב רוטט.
תודה על היופי הזה שמשתקף אל תוכי
והוא אני והוא את
והוא אין סופי.

"אני האם הטובה
אשאר איתי עד שארדם
בלילות המתארכים" (לונה)

23 (2)

Read Full Post »

זה הולך להיות פוסט כללי. אז סליחה מראש וראו הוזהרתן…

וזה הולך להיות כללי כי משהו כללי קורה.
עוד ועוד קליפות נושרות, תהליכים מסתיימים, פרידות מתרחשות.
עוד ועוד ישן הולך לעבר עברו וחדש מפלס את דרכו אל הזמן הזה. הנשים האלה.

אני פוגשת הרבה נשים שהזמן הזה בשבילן הוא בעצם התחלה. כמו ראש השנה. ואולי ראש השנים.
התחלה של צעד חופשי ולא תלוי
של מהלך שנחלם זמן רב ועכשיו מעיז להתגשם בעולם
של הסכמה חדשה לגבי מה "שמגיע לי". לא כדרישה אלא כהבנה. שמגיע לי שיגעו בי רק איך שנעים לי. למשל.
טלטלות של הכרה ב"הסתפקות במועט". שמה שחשבתי עד היום שהוא פתיחות או גמישות או חופש מתגלה ככלא גדול שבא להסתיר את האמונה בכך שאני לא ראוייה. לא להכל. לא עד הסוף. רק "להרבה" או ל"מאד".
של בחירות חדשות באהבת אמת. של הסכמה להעיז ולהאמין בקיומה.
של בחירות חדשות בקירבה. של הכאב הזה שנחווה כשכל מה שהוא לא קירבה מתקיים.

הסיבה והטעם לתנועת יבשות, תנועת משפחות, תנועת זוגות לחיבור ולפרידה, כוחות טבע פועלים בלי היסוס ובמלוא הדרם – לסעור עד שיתייצב החדש.

אני מרגישה שנשים רבות (ואני בינהן כמובן) לא מסכימות יותר ללכת לצד הדברים. ליד הדברים. אפילו קרוב מאד לדברים.
כל זיוף מרגיש כדיסוננט צורם. אפילו הקל ביותר.

אז נושרות כל הקליפות ופרידות מתרחשות ועצב על מות הישן ושמחה על בוא החדש ורוח חדשה של אומץ מהבהבת במפרשי הלב שלוקחים למקום מדוייק יותר, אמיתי יותר, אוהב יותר – כזה ש"אהבת אמת" היא בקשה אלמנטרית. טבעית.

בלילה בחלום שמעתי את אלוהים אומר לי "as you wish". כמו הגיבור בסרט הנסיכה הקסומה, שאהבת אמת היא הסיבה והטעם לקיומו. וגם אני חברות יקרות חוזרת ומתייצבת מחדש במקום שבו כל מה שהוא אפילו טיפה הצידה מזה – נושר ומפנה את מקומו לחדש. לדיוק של הלב.

ממה את נפרדת? מה נושר בקלות ובעצם כבר מחובר בצורה רופפת? מה את מקלפת מעליך בכאב? מה החדש שאת מעיזה לבקש לך? מה הדיוק שלך? מה החלום שלך שאת מעיזה לתת לו חיים חדשים? מה החלום הכמוס שאפילו בינך לבינך את רק לוחשת? מה את לא מסכימה יותר? מה את חייבת שיתקיים ושבלעדיו ליבך מת? למה את ראוייה?

שנים חדשה וחג עצוב ושמח
לכן שלא יכולות כלום ויכולות הכל
נשים יודעות מארץ אהבת אמת

חיוך
דמעה
מבט

(טוב כנראה שאני לא באמת מצליחה לכתוב פוסט כללי למרות הכל…)

Read Full Post »

כמעט כל אשה שדיברה איתי על המעגל, לפני בואה, אמרה – קשה לי להיות בחברת כל כך הרבה נשים. וגם – אני מפחדת שזה יהיה שטחי, פטפוטים ולא עומק. יש משהו מושך מאד ומשהו דוחה באותה המידה במעגל של נשים. במהלך השנים הבנתי שהמושך והדוחה הם מאותן הסיבות. ובמיוחד – יש משהו טוטאלי. ובמיוחד במעגל שבו מתכנסות נשים עוצמתיות. מהר מאד הזיופים הופכים להיות שקופים, הסמול טוק מכביד, העמדת פנים מעייפת, והליכה ליד הדברים הופכת להיות כמעט מעליבה.
מהר מאד "האמת" יוצאת אל האור, הקירבה הופכת להיות חומר מוחשי ומזין וההכלה מרפאה את חלקות הלב הדואבות.
וזה כל כך מביך וכל כך מקסים לגלות שנשים רבות הן בעצם אשה אחת ושכולנו ברמות שונות מראות אחת של השנייה ושהגועל שלי הוא גם הגועל שלך והיופי שלי הוא גם היופי שלך. ואיך תשבי, אינדבדואליסטית שכמוך במעגל עם עוד כמוך. הלא את אחת ויחידה. באמת. וככה – הרבה אחות ויחידות ישובות אחיות מאוחדות ביחד.

אז יש אשה אחת, קוראים לה אוריין שביט, שמשתתפת באחד המעגלים, שכתבה וציירה "10 סיבות למה אני רוצה להיות במעגל". מדובר ביצירת מופת שהיא יופי וכשרון ולב וחסד, יצירה שברור שאלוהימא דיברה אותה מתוכה. כאב ויופי ואמת צרופה וטוב טהור.

ויש מעגל אחר, במקום אחר, שהבאתי אליו את יצירת המופת הזאת, ושם בהשראתה של אוריין עשינו תהליך תיקשורי שכזה – כל דף מהחוברת המקסימה הזאת כתבנו, בשקט בשקט, מתוך חיבור, כל אחת לעצמה את מה שמגיע בקשר אליו. ואז הקראנו. ומה שיצא זה יצירה אחת של אשה אחת שמורכבת מנשים רבות. כאילו המשכנו והקראנו את התשובות או ההתפתחות אחת של השנייה. בלי לדעת מראש שכך נעשה. שעות רבות של תקשור מתמשך. של חסד גדול.

אז אני אעלה כאן לאט לאט,  כל פעם דף אחד. ואת הדיבור של אלוהימא דרך נשים רבות, שהן אשה אחת – בקשר לאותו הדף.
ועד אז, קבלו את היצירה השלמה, של אוריין שביט – 10 סיבות למה אני רוצה להיות במעגל – השער – דרכו אתן מוזמנות להכנס ולצאת איתנו למסע . (בשבועות הקרובות יעלה לכאן כל התקשור השלם כל פעם דף אחד והטכסט)

10 סיבותינשוף צייר

להפסיק להסתיר את עצמי

כי למרות שאני פוחדת
אני מוכנה להחשף

כי נשיות ממלאת ומרפאה אותי

ויש לי אוצרות משלי לתת

כי יש בתוכי חדרים סגורים

כי החיים האהבה והמוות

אני זקוקה ללהקה

כי האמת

ובסופו של דבר

לרפא ולחבק

Read Full Post »

אני.
אשה.
יודעת.

אני אשה יודעת
יודעת את כוחותי, יודעת את דרכי
יודעת את הטוב שלי
יודעת את הטוב של אהוביי.

אני אשה גדולה
גדולה כדי להכיל את כל כוחותיי
מכילה את כאבי, מכילה את פחדי
מסכימה לחבק כאבים ופחדים של אהוביי
מסכימה להסתכל לכאב בעיניים ולעבור דרכו
למקום הגדול יותר שלי
וכך שוב ושוב עד אין סוף

אני אשה קרובה
אני מתבוננת בעיניים, בלי למצמץ
ומסכימה לצלול לתוך קירבת אינקץ
אומרת אותי, אומרת את ליבי
מסכימה לפגוש לבבות נוספים
מאפשרת מפגש בלי קרומים, בלי מסך
קרוב קרוב קרוב.

אני אשה יפה
בפנים ובחוץ
רואה את כל חלקי, בלי השוואה ובלי מידור
מסכימה להיות אני ולהתפעל מהקסם הייחודי הזה
שאין שני לו, שאין עוד אני. אני אחת ויחידה.

אני אשה טובה
ליבי זך וטהור ונקי
כוונותי טובות
ונדיבותי היא חומר מרפא, משמח ומזין
ממנו צומחים חיים אחרים
ממנו צומחת אני

אני אשה נוכחת
ישובה במקומי. ישובה במרכז עצמי.
ישובה במרכז חיי.
הכל קורה בתוכי. הכל קורה מסביבי.
אני לא מתאמצת ולא ממהרת
הכל מגיע אלי. בקלות, בפשטות ובנוחות.

אני אשה אמיצה
הולכת באומץ בדרכי
לראות מקומות אפלים,
לרפא כאבים של חיים שלמים
להעז להמציא את החדש,
שוב ושוב ושוב

אני אשה חכמה
מסכימה לראות בין השורות ובין המילים
חכמה להבין את שלא נאמר
חכמה להרגיש את האמת של הלב
חכמה להיות סבלנית
ולהגיד את שראוי שישמע
את המרחיב והמרפא והמזין.

אני אשה אוהבת
אהבתי היא החומר המחייה אותי
המחייה את אהוביי
אהבתי היא האדמה
המקום הבטוח
ממנו צומחים חיי.

אני אשה
יכולה הכל
וגם לא יכולה כלום
בקירבה הגדולה ביותר
בבדידות לא נסבלת
יכולה בעת ובעונה אחת מכל וכל
לבכות ולצחוק
בפריחה ובמחנק
בחושך ובאור
לתמיד

מעגל מופלא הסתיים. סוף שנה. רגע לפני השנה הבאה. שנים של חסד. של צחוק ובכי, של אמת, של קילוף, של ביחד של גילויים של כאבים של אהבה גדולה גדולה ונוכחות אמיצה ומפוקחת של רוך וחמלה של נשים. תודה גדולה מעומק ליבי !

בלחיצה על תמונה תוכלו להכנס לגלריית התמונות כולה. תודה. 

והנה עוד גלריית תמונות

 

Read Full Post »

לפעמים אנחנו נותנות את הכח שלנו מבלי משים.
לפעמים זה בגלל פחד או בלבול או חולשה.
לפעמים אפילו אנחנו מתפתות לחשוב שיש מישהו שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו או בשביל ילדינו.
לפעמים אנחנו אפילו שוכחות לשאול פנימה, את ליבנו, מה נכון, מה רצוי, מה יחזק ואנחנו מפנות (כמו ילדות) את השאלה החוצה למי שנראה באותו הרגע חזק או יודע או יציב מאיתנו.

ובמיוחד בזמן המטלטל הזה של הלידה,
כשהאדמה רועדת, כשהכל מורגש קריטי,
כשאנחנו כל כך חשופות,
ואולי גם אם חווינו בעבר טלטלה דומה.

ניתן להשיב את הכח לידינו ולעשות שמה שהיה לא יחזור.
אפשר לרפא את המקום הפצוע ולהשיב את הכח והמרכז וזקיפות הקומה.

שני ואני נפגשנו לפני בערך 16 שנים.
ביחד הובלנו את המעגל הראשון של הנשים
ביחד השתתפנו במעגל נשים אחר שהתקיים שנים רבות
ביחד הקמנו בית ספר
ביחד עברנו מסעות רבים
ושתיים מילדותי נולדו בנוכחותה.

ועכשיו חברנו ביחד לצורך סדנא כזאת, שבה אפשר לרפא ולעבד ולהזין מקומות רעבים ולהשיב את שנלקח.
סדנא לריפוי חווית לידה טראומטית. ואנחנו מאד מאד שמחות ומתרגשות להזמין עוד ועוד נשים למקום הזה.
לפגישה עמוקה של אשה עם עצמה ועם כוחותיה.

נשמח גם אם תספרו לכל אשה שצריכה סדנא כזאת.
תודה!

הסדנא תתקיים ב – 25/7
בשעות 9:30-16:30
בפרדס חנה
עלות – 540 שח.

להרשמה לסדנא ללחוץ כאן. תודה.

שני – 054-4866546 shanee.midwife@gmail.com
אורית – 054-4818107 feyulorr@gmail.com

דף האירוע בפייסבוק.

סיפור הלידה של סיטה כפי שנכתב על ידי שני לפני חמש וחצי שנים

IMGA0594

Read Full Post »

שפת הלב – שפה נשית, שפה חדשה.

 

1. ברכות ובעדינות

מקשיבה עד ש"שומעת" פתח. מחכה לשאלה.

לא עונה על שאלה שלא נשאלה. מבררת ומוודאת ממש טוב שמדובר בשאלה ולא במשהו אחר שמתחפש לשאלה, שמתחפש לפתח. ואז – לא מתפרצת כי אם – מבקשת רשות.

אחרי שדפקת בדלת וקיבלת אישור כניסה, כדאי אפילו לדפוק שוב על כל אחת מהדלתות של החדרים באותו הבית. חדרי הלב. מחדשת את הבקשה, מחדשת את ההסכמה, מקבלת שוב ושוב רשות כניסה.

ואז את יודעת שיש מי שתשמע. שרוצה לשמוע. שמה שיכנס יחלחל ויהדהד ויילקח למקומות הנכונים.

וזה גם הסימן שאת נותנת ולא לוקחת.

2. לתת ולא לקחת

המדד לנתינת אמת היא תחושה ברורה של התמלאות,  גדילה והתחזקות.

אם נדמה לך שנתת ונחלשת – כנראה שזאת לא שפת הלב וזאת לא אהבה.

3. אהבה "לוקחת" אמת

תמיד כשמונחות על כף המאזניים אמת מול אהבה – האהבה מנצחת (את האמת, את מה שצודק, את מה שנכון, לפעמים אפילו את מה שנראה הכי מדוייק). האמת חשובה רק כשהיא מקדמת ומרחיבה את האהבה. האמת היא בשירות האהבה ולא להיפך. שפת הלב מעדיפה את הדרך על התוצאה ומבקשת שתהייה הלימה אנרגתית בין הדרך למטרה. למעשה אהבה היא גם הדרך וגם המטרה, והאמת היא סוג של תופעת לוואי מגניבה…

4. הכל אישי

(ואם עוד פעם מישהו יגיד לי "זה לא אישי" אני אבקש שיעביר לי את הכלב שלו…). שפת הלב היא אישית ולא כללית. אין בה אמיתות גורפות. היא מלאה בסתירות ובדברים שלא ניתנים להוכחה ("לא רציונאלים"). סם המוות של שפת האהבה הוא הכללות. אותו הדבר יכול להיות אמת אצל אחת וזיוף אצל אחרת, מגדיל בזמן אחד ומכווץ בזמן אחר. (בדרך כלל כשאת מדברת בגוף ראשון נקבה בזמן הווה את הופכת לאישית, ושפת הלב הופכת לשפתך).

5. תחושות הן אובייקטיביות. תמיד.

בשפת הלב המדד האובייקטיבי היחידי הוא התחושות. את תמיד יודעת מה מרחיב ומה מכווץ אותך. מה מושך ומה דוחה. המאמץ להוכיח שמה שהרגשת הוא נכון או אמיתי, הרצון לגבות את התחושות שלך בעובדות – כל אלה זכר לזמנים שבהם את אף אחד לא עניין מה נכון לך. זמנים שבהם סמכות היתה דבר חיצוני.

6. הגודל כן קובע

ככל שאת גדולה יותר – אני גדולה יותר. ככל שאת מרשה לגדולה שלך לתפוס את כל המקום בעולם החומר – כך מתרחב מקום לצידך למי שאוהב אותך. הטוב שלך מגדיל את הטוב שלי ולהיפך. יש מספיק. אם אני רוצה שתתפסי פחות מקום או שרוצים את זה ממני – זאת לא אהבה. כשאת מתחילה להתכווץ בשביל אחרים כנראה שוב שכחת את כל זה. (לא נורא…).

7. אין למה לצפות.

שפת הלב לא מתאימה למסחר. אין לי ציפיות ממך. אפילו כשאני מבקשת משהו. כי אני לא באמת רוצה שאת… ואם כן אז התבלבלתי. כשאני מרגישה אכזבה או תסכול ממשהו שאת… לא מדובר באהבה

שפת הלב היא נטולת אינטרסים ונטולת מטרות. נטולת שיפוט. אני מקשיבה בשביל להקשיב. כמו אמא, יכולה לחבק ולהכיל כל מה שתשימי שם. עד אינסוף.

8. קסם

יש מקום לקפיצות לא הגיוניות ולא צפויות למקומות אחרים לגמרי. להפתעות והרפתקאות. נכון שדבר מוביל לדבר מוביל לדבר, אבל יודעים את זה רק בסוף. כשהכל הסתיים. הקסם עצמו אינו לינארי. שפת הלב מתרחשת בכמה רבדים בעת ובעונה אחת. התשוקה לדעת לאן זה הולך, להיות בטוחה שזה יצליח, להסביר מאיפה זה בא – כל אלה שרידים של האשלייה שהשליטה תגן עלי. וזאת שפת השליטה, שפה מצויינת להשרדות באותן התקופות הקצרצרות שבהן אין שימוש לשפת הלב…

* * *

שפת הלב אינה שפה גבוהה. היא שונה מהותית מכל אותן שפות שקירבו אותנו לשמיים והרחיקו אותנו מעצמנו ומהקרובים לנו ביותר. היא שפה פשוטה. כל ילד בן שנתיים נפגע עמוקות כשמרגיש שאמא או אבא שלו מדברים איתו בשפה אחרת, ולא חשוב מה היא. אנחנו מדברות בשפת הלב מרוב שאין לנו זמן לבזבז. אם נפגשנו – כל מה שנרצה זה להפגש עוד. ושפת הלב מאפשרת בדיוק את זה. מעצם השימוש בה – נושרות מעלינו שאר האפשרויות לנוכחות אשלייתית שאין בה מפגש. (ההתנשאות, הניצול, השימוש לרעה, האינטרסנטיות, השכלתנות, החקרנות, האטימות, החיפוש הילדותי אחר בית ושייכות, התשוקה הילדותית לקבל תשומת לב כל הזמן מכל אחד…).

ולמה להפגש?

את זה תגידי את.

Read Full Post »

מאת: יהלי ויקסמן

שלוש שנים לא ראיתי אותה. את אמא שלי. וגם לא את שאר המשפחה.
גם כי לא יצא (גרות ביבשות אחרות, יש שגרת חיים, לא פנויות…) וגם, ובעיקר, מתוך בחירה.

מדברות בטלפון, לפעמים בסקייפ. בעיקר בשביל הילד (שבכל זאת תכיר קצת את הנכד..).
שלוש שנים זה זמן לא מבוטל. וזאת גם לא פעם ראשונה, שכך מתוך בחירה.

וכבר הרבה שנים שיש נסיונות, גישושים, רצון לתקן, לגשר על פערים. ויש האשמות ("את בת לא מתחשבת" ," ואת אמא מפלצת"…) ובעיקר יש כאילו מין ענן שמרחף מעלינו, שכאילו אם אנחנו אמא ובת אז חייב, כלומר מתבקש!, שיהיה לנו משהו במשותף, שנרצה לאהוב, שנרצה לעשות טוב (אחת לשנייה), שנשאף שיהיה משמעותי – הרי בכל זאת אנחנו משפחה!

ואחרי שנים של סבל, של חוסר הבנה, ובעיקר של תהייה עמוקה, של שאלה – שהרי איך יכול להיות שאנחנו לא מסתדרות? האם ייתכן שאני באמת לא אוהבת אותה?… הפכתי אני להיות אמא ואימי חשבה לעצמה – אהה, עכשו היא תבין, עכשו היא תראה שצדקתי כל השנים.
ואז קרה דבר מופלא, הקליפות החלו לנשור , בתוכי, והתחלתי להתנקות מהאשליות שהציפו אותי.

פתאום הסכמתי להודות, לראות, לקבל את הדבר כמו שהוא, בלי לנסות לייפות – אמא שלי ואני לא חברות. זהו, יכולה לומר את זה עכשו בפשטות, והשמיים לא נופלים והכוכבים לא נבהלים.

והבנתי – הבנתי שמה שאני בעצם רוצה, מה שאני צריכה, זה רק קשר לא משמעותי איתה ועם המשפחה. כן, קשר רק של היי וביי ומה נשמע. הכי שטחי, הכי לא מתעמק, הכי לא שואף והכי לא משנה. כי את המשפחה האמיתית שלי בניתי אני לעצמי, והיא כוללת אנשים שבאמת אוהבים אותי ומוכנים לראות אותי איך שאני.

והנה הגיע הריון שני. ומתוכו עלה רצון, והגיעה הסכמה – לעשות עם עצמי ניסיון. ליסוע לפגוש אותה.ונסעתי. אני ואהובי וילדי. שלושה אנשים משמעותיים בחיי (כי גם אני משמעותית לעצמי!)

והצלחתי! הצלחתי לבלות איתם (עם משפחתי הביולוגית הרחוקה) זמן של יחד שלא מתיימר לשום דבר. שאין בו נסיונות לפתור כעסים או לשנות אנשים. סתם, אוכלים, שותים, משוחחים, משחקים עם הנכד ונושמים.

והצלחתי! הצלחתי להיות האישה שאני. לא עוד הבת שלה, לא עוד זו שמבקשת שיקבלו אותה, לא עוד הילדה שמפחדת, שחוששת, שמנסה ומנסה לרצות אותה.

והבנתי – הבנתי שאני כבר גדולה. והבנתי שאין לי עוד צורך בה.
וגם שזה בסדר שהיא תהייה חלק מחיי, כי גם אין לי צורך למרוד, או לעשות דווקא או לשלוף חרבות.

ראיתי שבתוכי יש שלום.

ושאני יודעת הכי טוב על עצמי.
ושאני אוהבת אותי.
ושזה המון!!

Read Full Post »

7 צעדים בדרך הביתה

1. בטלי את תחושת הקריטיות

כשנדמה לך שחייבים, שאין ברירה, שאם לא… אז. שהכל מתמוטט… אז סימן שהתבלבלת.
הצמיחה בעולם האמיתי מגלה את עצמה בהדרגתיות. הדרמה היא סימן לשיטחיות והגמישות מסמנת עומק.
אפשר לעצור, לנשום, להסכים לקבל את החיבוק הנדיב ביותר בסביבה – עד שיפתחו העיניים לחדש. לראות איפה התבלבלת ואז גם יתגלו צורות חדשות לגמרי לאותו השינוי שאין בהן קריטיות.

2. להבין שזה עכשיו והתחיל כבר

"הכל התחיל בלידה", "כשהוא עזב אותי התעוררתי", "בשבילי המפץ הגדול היה כש…גילו את הסרטן / הבנתי שאני לבד / אחרי ההפלה / כשהבנתי שלא יהיו לי ילדים / כשקיבלתי את התואר…" אבל בעצם בעצם שום דבר לא התחיל. הכל ממשיך. ומידי פעם הסמוי עולה מבעד לסדק בזמן או במרחב אל הגלוי. ומי שמנותקת בזמן מסויים או מי שמסתכלת רק על פני השטח – מדמה לעצמה שמשהו התחיל. או שתיכף יתחיל. אבל זה התחיל מזמן מזמן וההסכמה שעכשיו זה קורה ושלא היה וגם לא יהיה מפץ גדול יותר ממי שאת עכשיו – נותנת לרגע הזה ולסכום הכוחות והחולשות של הרגע הזה את המשקל הראוי להם בבית המקדש של חייך.

3. להבין שזה שלך

האשלייה שאת יכולה לצפות בחיים שלך מרחוק, לעשות ספקולציות (אני לקראת שינוי גדול) או לנתח (זאת מין תקופה כזאת) או לשער השערות (נראה לי שאני בכוון הנכון) מאפשרת להפגע פחות. כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. אבל באותם רגעים שבהם את מעדיפה להיות המבוגר האחראי בחיים של עצמך – יותר שימושית האשלייה שזה שלך… שאין אפילו לא פרט אחד בחיים האלה שלא בידייך. ולא יגיע האבא הזה או המפקד שתתני לו דין וחשבון והוא ישבח אותך או יגיד לך לחזור לתחילת המשחק.

החיים זה לא מגירת הסכו"ם שלך. אפשר להגיד בוודאות כמעט מדעית שאין מלבד מגירת הסכום שלך שום מקום בחיים האמיתיים שניתן לחלק או למדר ולשלוט בו במשך כל כך הרבה זמן.
כדי לאפשר לך את זה, אנחנו בסמטוחות בע"מ הוצאנו לשוק 3 מוצרים חדשים –
א. רגשות.
ב. קונפליקטים.
ג. סתם תקלות (מחלות / תאונות / אסונות / מחזור חודשי וכו').
מובן לנו לגמרי הרצון העמוק שלך לסדר את הדברים כמו שצריך, לנשום עמוק – ולהמשיך הלאה. עם זאת, בצער רב עלינו לבשר לך שאין לאן להמשיך. בסיומה של הסמטוחה שנגמרה הבוקר מתחיל הבאלאגן של לפני הצהריים ובסיומו של קונפליקט עם הילד הקטן מתחיל הקושי עם הילדה הגדולה שאת (והפרעות האכילה שלה). בקיצור – אפשר להרגע. ובניגוד לאמהות שלנו שברגע שזיהו קושי מתקרב מעבר לאופק שילחו בו את חיל הפרשים או ירדו למקלט – אפשר בחיוך או בדמעות להזמין ולחבק את הקושי ולנשום אותו אל כל אחד מתאי גופך. הבשורות העוד יותר טובות הן שתאי גופך בנויים לזה. טיפ טופ. (גם על זה חשבנו בסמטוחות בע"מ).

4. לא לנחם ולא לעודד ולא לתקן.

למען האמת זה מאד מקסים כשאת מנחמת ומעודדת את עצמך או את חברתך. עם זאת ברוב המקרים כשאת עושה זאת כתגובה ראשונית לקושי, המטרה העמוקה שלך היא בעצם להדוף את הקושי. מכל הטעמים שפורטו בסעיף הקודם – זה לא עובד. חיל הפרשים שנשלח להדוף את הקושי על ידי ניתוח מהיר של המצב ורשימת עצות לתיקון מופעל על ידי אותה אמא רועדת ומפוחדת שמשתמשת בנחמה או בעידוד כדי לטשטש את הקושי.
אין סיבה.

5. להתאבד לתוך שינויים.

להתאבד לתוך שינויים, לתוך מבוכות, לתוך בלבול כדי להפתיע את עצמך ולחדש, לפרוץ גבולות ולצאת להרפתקאות.
את הרי יודעת שמשבצת הנוחות שלך כל כך צפופה שהיא מספיקה לך בקושי לעמוד ברגליים סגורות בלי לזוז…
ואנחנו (בסמטוחות בע"מ) יודעים שלמרות שהיא ממש סוגרת ומצמצמת היא גם מאד מפתה.
צעד אחד מחוץ לבלטה המוכרת ושילמת בחוסר ידיעה ובאיבוד שליטה. והלא ידיעה ושליטה הן הרעות החולות של המין האנושי בכלל והנשי בפרט.
וכך את משלה את עצמך שאם תדעי ואם תביני ואם תתכנני ואם תתאמי אז… אז מה?.
אם את רוצה שיקרה לך משהו שלא קרה מעולם, אם את רוצה חדש, אחר, שונה – אין לך ברירה אלא לדלג בשמחה אל הלא נודע ולהעיז משהו שלא העזת עוד. האיזור הרועד והלא יציב של הלא נודע נראה מבחוץ כמו רעידת אדמה של הלב אבל צופן בחובו עוד ועוד לידות מחדש של עצמך. עוד ועוד גילויים ובמיוחד התאהבויות…

6. להסכים לשים את הרצון לפני הצריך, לפני התפקוד.

להסכים להקשיב לרצון תמיד, להעיז להגיד לעצמך מה באמת את רוצה. מה מדליק אותך. מה מרגש אותך.
גם אם זה בסוד, גם את לא יכולה לממש אותו, גם אם יש לזה השלכות מטלטלות על אנשים אחרים בחייך, גם אם זה לא משתלם, גם אם זה לא נהוג או לא מקובל או לא נראה טוב או אין לזה הרבה אוהדים.
לא חשוב המימוש – חשוב שהסכמת להעיז ולהסתכל באומץ לתוך ליבך ולהגיד – "את זה!, זה מה שאני מרגישה, זה מה שאני מאמינה, זה מה שאני חושבת, זה מה שאני רוצה!..".
חשוב שהסכמת רגע להיות בקשר עם המעיין של האהבה שלך ושל ליבך. עם באר היצירה.
ורק מתוקף שכך עשית – התחזקת. הפסקת להתנצל, הפסקת להתאים, הפסקת להפוך איזורים בתוכך לשקופים ומעורפלים, השבת לעצמך את כוחך.

7. להסכים ליישר את הקמט הדואג של המבוגרת האחראית בין הגבות.

 ולזכור שבכל מקום שיש דאגה אין הווה אלא פחדים. פחדים ממחזור העבר וספקולציות עתידיות חסרות ביסוס.
האשלייה שאת יכולה להגן על עצמך ממשהו עתידי שמתבסס על נסיון העבר שלך מקיימת עוד ועוד הגנות. עוד ועוד תכניות חיסכון ותכניות ביטוח ורשתות הצלה כאלה ואחרות. כאילו שיהיה לאן ליפול. עבודות פיתוח והכנה לנפילה.
לא מוזר?
נסי להגיד לילדתך או לילדך – "בוא חמודי, נתכונן לנפילה. אתה הרי תיפול, אז בוא לפחות נתכונן ככה שלא תחטוף אותה חזק מידי…".
בכל מקום שבו הדאגה מולכת – אין יצירה. יש קיבעון, אימפוטנציה. והכי מוזר מהכל שמתקיימת אשלייה של בגרות ואחריות, כאילו הדאגה היא חשובה, רצינית, מושכלת.
האחריות היחידה הרלבנטית ליצירה היא אחריות על הרגשתך הטובה. והיחידה שיכולה ליצור אותה היא את בעצמך. כואב עד כמה שזה פשוט…

אשה יקרה

את מוזמנת לחיות את חייך
את מוזמנת לחיות את חייך במלואם
את מוזמנת לחיות את חייך במלואם מתוך ליבך.

ובשביל זה מותר (ואף רצוי) להיות ילדותית ולא אחראית, להכנס בפתחים ולא לדפוק את הראש בקירות, תמיד לחפש את הפתח ואם לא מוצאת – לא להיכנס. להפסיק להתנצל. להפסיק להתאמץ. להסכים לגמישות. להסכים שהלב יבוא לפני הראש…

ואם לא הצלחת עד עכשיו – לא נורא, בעוד רגע יתחיל הווה חדש…!

ובגלל שאת אשה את מומחית במוות ולידה בעת ובעונה אחת.
במוות ובלידה מחדש. שוב ושוב ושוב ושוב.
מגרש הבית שלך.. לא ככה?

א ה ב ת י   ל כ ן   נ ש י ם   נ פ ל א ו ת !

Read Full Post »

מאת: קרן eri

את לא יוצאת לי מהראש
את לא יוצאת לי מהלב
את לא יוצאת לי מהעורקים
כל היום אני חושבת אותך אותך אותך
כואב כואב כואב כואב
כול היום יש לחש שהולך איתי
והוא אומר לא יתכן!

הגידים מתוחים, הכול פועם,
האגרופים קפוצים
אני רוצה לצעוק לך
רוצי…..
תברחי…

שאני לא מרשה את זה.
אני לא מרשה.
לא מרשה שילחצו עלייך יותר.
אפילו לא קצת לא מרשה שיעמיסו
שיגזלו, שישדדו, שירמסו את כבודך

לא מסכימה לכיפוף הקטן הזה
שגוזל ממך את זקיפות קומתך
שהרי את מגדלאור
ומגדל שלם של אור, שמראה את הדרך
לא יכול להיות שפוף לא יכוך להתכווץ ולו במעט

דעי-
אני מכאן רואה כל הזמן
רואה מה באמת
מה מגיע לך:
שטיח אדום….
תשואות סוערות
עונג צרוף
נקיון עדין
וצח….
זאת רק ההתחלה האמיני לי….
ורק אך ורק כך.

ואני רואה איך בכול אחת ואחת ואחת
יש את הכיפוף הקטן והמוכה הזה… שמסכים
שמסכים לשרת, שמסכים לתת על חשבון עצמה,
שמסכים לפשרה… לתפל שבאהבה קפואה
אני רואה

ואפילו נגיד אם אני יכולה לחיות עם זה,
בדרך זו או אחרת עם כול אחת ואחת
שתדעי שאיתך לא! את לא!

לא באת לכאן בשביל זה
בת מלכים
נסיכת הנסיכות
פרח….

את גדולת נפש פי כמה מכול
מכול מכול האנשים
זכה וטהורה את

קומי
תרימי את הראש שלך…. היישירי מבט
ותעשי שלא עוד.

ממני

Read Full Post »

Older Posts »