Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אמונה’

אלוהי התפקוד
אתה כבר לא האלוהים שלי יותר.
אני מפטרת אותך ומתפטרת בעצמי.
אני לא מסכימה יותר לתפלות. לא מסכימה לסתמיות. לא מסכימה להתנהלות כזאת שבתוכה אני נעלמת. לא מסכימה יותר לעשות עכשיו בשביל שאולי אחר כך משהו. אני מתביישת להתעורר בבוקר ולעטות על עצמי את המבט הדואג הזה, את כובד הראש, להתעורר בבוקר – ועוד לפני שהרגשתי את עצמי, לפני שנשמתי נשימה אחת מודעת – כבר לדעת מה צריך ומתי ואיך ומה קודם ומה אחר כך.
לא מסכימה יותר "להספיק". לא מסכימה יותר להלחץ ולהלחיץ. להגיע בזמן, למהר, לחזור בזמן. להיות הגנרל הזה שרואה את "התמונה הגדולה" שמשאיר רגע את זאת בחוג ונוסע מהר להספיק לקחת את זאת מהחברה ואז להספיק רגע לשים לב לזאת לפני שאני הולכת (בנחת, בנחת…) לשים לב לעוד אנשים. לא מסכימה יותר לשים את ליבי בצד שיחכה לו להזדמנות טובה.

אלוהי התפקוד
תשמע – אתה אולי התרגלת כבר. התרגלת טוב טוב. זה לא סתם מהילדות שהשתכנת בתאים שלי. אתה בגנים הנשמתיים שלי עוד מאז שסבתא יפה התעטפה בהרבה הרבה שכבות, מעיל על מעיל על מעיל על מעיל וברחה דרך פתח קטן של ביוב מסריח אל היערות. אתה ואני – למדנו ממש טוב שכל עוד אנחנו בקשר – אפילו חלקי גופות שרועים בשלג קטנים עלינו. עשינו את העסקה הזאת – אני אאמין בך ואתה תצליח למנוע ממני כאבים, תצליח להכהות את חלקי הנפש הדואבים והכל כך רגישים שאפילו לדרוך על נמלה מזעזע אותם עד העצם. אז דם בשלג ותולעים בעור הרגליים מתחת למגפיים שלא הסירו כמה חודשים ביער – על אחת כמה וכמה… ככה התפתיתי לעסקאות בשטח. ובהסכם עודפים (כי כוחות החיים שלי היו מוגבלים בזמנים ההם) הסכמתי להכתיר אותך.

אבל תשמע אלוהי התפקוד היקר.
תקשיב טוב טוב. אני כבר לא רוצה ואולי אפילו מעיזה לחשוב שלא צריכה אותך יותר. אני לא מסכימה יותר להעדר הקדושה בחיי. אני לא מסכימה יותר לבגידה הזאת. היא מידי שורפת.
אתה יודע, אני ואלוהים חברים. יש לנו דיבור. אתה יודע, יש ניסים ומכשפוטובות, ובאבא יאגה היתה סתם זקנה יהודיה שנדחפה לשולי הכפר, בשלג, ביער, על ידי גברים טיפשים שעבדו בשירותך. אתה יודע, הגבולות ששמתי בעצתך להגן על ליבי – מגבילים את החופש המוחלט של נשמתי. את החופש המוחלט של מי שהיא אני.

ואני רואה אותך יושב במרום הכסא ומצחקק לעצמך (ולי) ואומר – היא עוד תחזור. היא עוד תשוב. היא תשכח. היא שרופה כבר. היא שלי. היא בחרה בחיים שלא מאפשרים לה אחרת – זוגיות, אמהות, חיים בחומר, בית, אוכל, אנשים, פרנסה. היא בחרה בגוף והיא שבוייה.

אז זהו, שלא. הכסא שלך ברגעים אלו ממש הופך לכסא מפלט ואני משגרת אותך בטיסת אל-חזור ישר למקום בו נולדת. לפולין. ליערות. לשלג.

וילדה קטנה (רגלי גפרור, תלתלים שחורים, מבט זקן עד האינסוף, לב תמים, חתך עמוק מעל העין) יכולה לקחת ביס מהפרוסה. ללעוס. לבלוע. ולשבוע.

שלג

מודעות פרסומת

Read Full Post »

במשך שנים אני מתאמנת בלקרב ולהרחיק
לקרב את מה שמזין, את מה שמרחיב, את מה שפשוט
להרחיק את מה ששואב, שמכווץ, שמאמץ…

וזה לא פשוט לי בכלל.
זה לא פשוט לי בכלל לותר על האמת ועל הצדק ועל מה שנכון
ולבחור כל פעם מחדש בטוב. באוהב. בנעים.

וככה על הדרך אני נעלבת, ופוגעת, ונלחמת, ומתכנסת, ומתקרבנת, ומסתגרת…

אז מבקשת אני לעצמי, ומאחלת לכולכן – קרבו רק יופי.
אני ממליכה ומושיבה ברוב פאר והדר, על כס המלכות – את מלכת הטוב. האהבה. הפשטות.
זו שמכילה הכל בקלות, ושסולחת בהינף עפעף.
שכל העוולות מתגלשות מליבה. לב ש"נתפס" בו רק טוב.
ישובה בנינוחות, תופסת תחת..
חיוכה ממיס את העולם והיא יפהפיה הורסת…!

ישתבח שמה!

שנה טובה!

Read Full Post »