Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אלוהים’

בואו נודה באמת –

אם כל הכאב והפאדיחה שבדבר, אנחנו, והאמהות שלנו, והסבתות שלנו לדורי דורות – השארנו בידי הגברים את הקשר עם אלוהים. אפשר להתלונן על דת כזו או אחרת, שהיא מפלה את הנשים והילדות, שאין בה חמלה, שהיא נוקשה, סמכותית ושיפוטית, אבל זה קצת כמו להאשים את רכבת ישראל שאיחרת לפגישה בזמן שאת עצמך הגעת לתחנה בשעה איחור.

לא באמת משנה אם קוראים לזה האל, האלה, ישו, קרישנה, ביבי, או פאפאג'יג'י – אנחנו, אם כל החכמה הנשית והחמלה האימהית והיכולת המולדת לגרום לכל גבר להסתובב ולהסתכל בדיוק לאן שנרצה שיסתכל. אנחנו – איפשרנו אלפי שנים שהעצמה והסמכות והמקור בתרבות ובמשפחה שלנו יהיו גבריים. במילים אחרות – כאלה שמתאמצים להשיג את קירבתם, שנאבקים לקבל את הערכתם, ושבדרך כלל בגלוי או בסמוי מפחדים מהם.

מה יצא לנו מזה?

בדרך כלל מעט שקט תעשייתי – לגדל את הילדים בלי שיפריעו, לדבר עם החברות בלי שיתערבו לנו, לטפח את האשלייה שיש עולם חלופי מוגן וקסום לנשים בלבד.

מה עוד יצא לנו מזה?

חרא של עולם. עולם שבו הילדים מפחדים מההורים שלהם ומהמורים שלהם, נשים מפחדות מגברים, גברים מפחדים מנשים, וכולם בורחים מפחד שינצלו אותם בשאיפה להגיע לעמדת הכוח שממנו יוכלו לנצל אחרים.

כל כך הרבה פעמים ישבתי מול אשה רכה ועדינה, חכמה ופתוחה, שברגע שעברנו לדבר על הילד שלא מסכים לסדר אחריו את הצעצועים שלו – מבטה הופך נוקשה וקר ובאורח פלא קולה הופך גברי לגמרי, מיישירה אלי מבט זועם ואומרת "יש גבול למה שאני יכולה לאפשר…".

האם זה הכרחי להשתמש בכוח שבידנו כדי לשלוט? כדי להעניש? כדי להראות מי הבוס?

אלפי שנים נשים וגברים ענו על השאלה הזאת בכן גורף ולא העלו בדעתם לשאול –
האם מי שמשתמש בכוח שלו כדי להראות מי הבוס מתאים להיות בוס?

כשמקור העוצמה הוא אימהי – אם זה בבית עם הילדים, אם זה המורה בכתה או באוניברסיטה או באשרם, אם זה ההוויה הבוראת כל – המקור הזה, אין לה צורך להראות את כוחה. כוחה הוא מהותה. מעצם קיומה היא קרקע לכל קונפליקט ולכל כאב לעשות את דרכו בקצב שלו, אל האיחוד, אל הריפוי.

בשונה מהאלים והמורים וההורים שכמו עמדו מחוץ לזירה ודירבנו את הילדים הנלחמים "תראה לו מה זה!… אל תוותר!… אתה יותר חזק!… אתה עושה יותר ניסים!… אתה טוב ממנו!…" היא נכנסת לזירה בחיוך, בצעד בוטח, מתיישבת ומתבוננת בשניהם בסבלנות, במבט שלא ניתן להתעלם ממנו. ואז, תוך 20 דקות או תוך 200 שנה – הילדים המתוסכלים חשים את חוסר הטעם הנצחי שבמאבק בינהם, מוצאים את הדרך שלהם להתיישב לידה ומתישהו גם להביט זה בזה ולהבין שיש מספיק לכולם, שהטוב של אחד רק מגדיל את הטוב של האחר, ושמה שמחבר בינהם גדול פי אלף מהמפריד.

משתפת אתכן כאן, בשיר שכתבתי פעם, בשפה של ילדים, על אלוהים.
שתהייה שנה טובה מאד, מלאה בסליחה וברוך.
אמן.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »