Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אבא’

כן, כן, כולנו יודעות לכמה מעט אפשר לצפות מהם.
תמיד יש להם משהו חשוב לעשות.. תמיד הם בשכל… קשה להם להכיל רגשות… כשסוף סוף הם מבטאים איזה קושי הם מצפים שכדור הארץ יעצור מלכת. לא מסוגלים להתמסר, לא רוצים להתחייב, מפוזרים, שוכחים להלביש גרביים כשקר, שוכחים שבעצם היא שונאת עדשים, שקועים בעצמם ובצעצוע התורן שלהם (משהו בין גיפ לגיפיאס), וכל כך ילדותיים.
נו, היצורים האלה, איך קוראים להם? – אה, גברים.

כמה מפתה לחשוב ככה, נכון?
כמה קל להתאחד סביב היתרונות שלנו, הנשים, האמהות, ולהנהן בהסכמה על המגרעות של היצורים האלה שחלק גדול מהזמן אנחנו מנסות איתם "ללכת עם ולהרגיש בלי".
כמה קשה להסתכל בעיניים פקוחות – בעיניו של גבר, אבא, שעומד מולך – ואינו נופל באלגנטיות לתוך אף אחת מההגדרות האלה.

אז נפלה בחלקי הזכות לפגוש אחד כזה.
קוראים לו אורי אשכנזי וזה הבלוג שלו, על הורים וילדים.

אם תביטו ללא דעות קדומות מסביב – תראו שהוא לא היחידי. יש יותר ויותר גברים, אבות, מסביבנו – שלא מפחדים להרגיש ויכולים ללמד אותנו, בהרבה מקרים, איך להתמסר ליקרים לנו מכל.

הורים וילדים – הבלוג של אורי אשכנזי

מוזמנות להכנס ולקרוא ולהגיב. תודה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאת: מיכל גולדברג אייל

אבא שלי, אבא לובקא גולדברג. הר של זהב הפלת עלי. תלול וכבד.
אבא לובקא, ליובקא, לובה, ליאו, ליאון, lion. מזל אריה. מזל של אריה. ווואהההה!
השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי. כ"כ קפואה! "אמאל'ה!" בא לי להגיד, לא "אבאל'ה"..אבא ל'ה לובקא?
אבא, למה לא שאגת קודם? למה לא בכית קודם?
כששלחו אותך לארץ הנידחת, ונפרמת שם מאמאש'ך, ונקרעת גם מאהובה, למה לא שאגת?
כשאמאש'ך נהרגה כשדלת של מרתף נפלה עליה, ואבאש'ך נלקח ע"י הנאצים, כשאילק'ה גולדברג, זה האח שלך, נהרג סמוך אליך בעמדה, כשמת לך תינוק, זה אח שלי, איך לא שאגת? איך לא בכית?
כשבתוך ביצות געגועים בוססת, ברגלי הרבמטיזם, מביתניה עד עץ החרוב בחצר כנרת, רק כדי לא לישון עם כל האחרים…

השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי…

למה לא בכית קודם?
כשכולם רקדו שם הורה של בנין הארץ, של חומה ושל מגדל, ואתה נשפכת, ברחת אל תוך הכנרת, והרגשת מיותם וגם נבדל.
ספרת לי, שכן ידעת לבקש, שהיא, הכנרת, תיקח אותך אל תוך תוכה לעדי עד, אבל היא חרשת, כנראה, ושוב, נשארת, אתה, לובה, לובקא ליובקא -אריה נבגד.

השאגה שלך כלואה בי, מהדהדת. למה לא שאגת קודם, לובקא," לאאאאא!!"?
וכשצרפו אותך לשורות ה"הגנה" למרות אי רצונך..? (הלא, אתה רצית, פשוט, רק לבנות ולהיבנות בה..לבנות ולהיבנות בה….) למה לא שאגת , למה לא צעקת, למה לא בכית ,אבא לובקא "לאאאא!",
אז, כשכלאו אותך (הבריטים), עם עוד מ"ב בחורי ה"הגנה" לשנים של כלא עכו?
עוד מאז ועוד לפני, מהדהדים בי שאגות שהן שלך. שאגות, שלא נשאגו בין קירות הסוהר, בכייך שלא נבכה, מרוב געגועים לילדתך ולשדות, מיאוסך משתן האסיר שלך שמוטל אל תוך דליי הלילה, ושיירי אינדיבידואל שלך נמעכים בתוך הכלל.
כך, ילדת אותי, אל תוך שתיקה רועמת,זועמת, אל תוך אנחה כבושה, אל תוך ליבידו , שמושקע כולו, אל תוך עמל ולפעמים גם פרך.

הטלת אותי, וגם בקעתי, אל תוך בדידות מזהרת במרחבי בריכות דגים, השכם, השכם עם שחר.
אתה מעמיס-פורק, פותח ברזים -סוגר, סוגר.סוגר , סוגר…
ואני מתבוננת בערגה באימא אגמיה וגוזליה.
איך לא בכיתי קודם? כשהרחקת, כשדקרת,כשסגרת סוגרים עלי…
גידלתי בגאווה, נחשים שצדת לכבודי.
איך לא שאגתי, כשהכשת גם את אמא בארס המדויק שלך?
ושתקתי שם איתך, כשהצ'לו בכה בחדר , את הבכי שלא ידענו אז לבכות.
"כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך, וללכת בין צלליך, להיות איתך…" שרנו לך 4 בנותיך, בדמעות, בפתיחות גדולה, אחרי שכבר לא היית…"הקוצים שלך…בין שנתך ויקיצתך…"
רק כשהתרסקת קמעה, ונפצע ראשך, וידך היודעת רק לעשות, לבנות ולהבנות, נמעכה כליל, ונחבשת לכמה חודשי מחבוש, והסוכרת מררה את חייך, ואימא כבר לא הייתה… סוף, סוף בכית ובכית…נפתחו סוף,סוף סוגרי דמעותיך ."והלב קרוע ויחף, הלב קרוע ויחף…"
ולי אמרת: "אל תבכי.לא לבכות! לא לבכות! בכינו כבר מספיק"
ואני עדיין לא התחלתי.
שאגתך עדיין כלואה בי.

Read Full Post »