Feeds:
פוסטים
תגובות

עמוד חדש – מכשפוטובות שוויון האביב 2014. תראי ציפור.
מוזמנות מאד. בואו.

עמוד חדש – מכשפוטובות חורף 2014. תמונות בהמשך. מוזמנות מאד.

להפסיק להסתתר מאחורי עצמי

וזה הדף השני. תקשור של מעגל נשים. כל אחת כתבה ואז הקראנו בסדר "אקראי". הנה כאן. מוזמנות מאד להוסיף את שלכן ולהזין את המעגל ולהיות ניזונות ממנו. והפעם – "להפסיק להסתתר מאחורי עצמי".

להפסיק להסתיר את עצמי

כי אין שתיים אני, כי זה לא סותר, כי אם אתן את המקום לי בגלוי, ברגוע, באהבה – אולי אפגע, אבל אולי גם אשמח מאד ואצחק מאד ואתרגש מאד וארגיש את הלב שלי רוקד. זה כמו לזוז לעצמי מהדרך, זה כמו לא לעשות את עצמי, אולי אפילו לא לזוז בכלל בכלל, אפס מאמץ. ואז – מה – יש – הכל אחת גדולה כמו בלון ענק שמכיל כל מה שיש, מייד, לפני ההבנה. שכל כך הרבה כח יש להעמדת הפנים, להתבוססות בידיעה, השענות על על איזורים בטוחים, של עזרה לאחרים. שאני ועצמי יכולות להיות אחד, שאני ועצמי יכולות כבר לא להפרד, שאני ועצמי חברות, שאז הפנים והחוץ והחושך והאור הופכים להיות בהתאמה. שאז נוצר תואם בין כל המרכיבים והעוגה טעימה טעימה. לחשוב שיש משהו לעשות, לחשוב שצריך להתארגן, לחשוב שצריך לחשוב, שמשהו לא כשורה. לחשוב שהנה הנה תכף יגלה, לחשוב שאני מכוערת, מלוכלכת, לחשוב שאני רעה ונוראית, לחשוב שאני לא אהובה, לחשוב שאני לא ראויה, לחשוב שאני… להפסיק להסתתר מאחורי עצמי ולחשוב שאני…! אני כבר לא צריכה את זה. כבר לא רוצה את זה. רוצה כל כך משתוקקת ומתאווה להתגלות, להתפשט. לבוא, לעוף, לרקוד, לצעוק, לשיר לצווח. להיות האחת שהיא אני, שהיא הכל, שהיא אני אני אני אני…!  כי זה כבר לא מצליח ממילא, כי את באמת לא יודעת כלום אז אין מאחורי מי להסתתר, כי הבלבול הוא תהומי, כי הקרקע יציבה, כי ממילא את לא מצליחה להסתיר לא ממך ולא מאחרים, ואם זה כבר שם, אם את ממילא ניצבת בחזית של חייך, תחת אור הזרקוקים, עם רגליים רועדות, אז לפחות להיות, לא?

כי הינשוף אמר לי

כאן התקשור הראשון. הצבע של הכתב מתחלף בכל פעם שאשה אחרת כתבה. לא ראינו מה כל אחת כתבה ופשוט הקראנו את זה כאילו בהמשך אחת לשנייה. זה היה קסום ומופלא והלך ונבנה במהלך הדפים. זה הדף הראשון. בכל פעם נפרסם דף נוסף. אם מתאים לכן לכתוב בתגובות מה הינשוף אומר לכן – זה יהיה נפלא. המעגל יוכל להמשיך כאן. אפשר לעצום עיניים, לנשום עמוק, לראות רגע את הינשוף ולהסכים לכל הקולות לעבור דרככן ופשוט לכתוב "כי הינשוף אמר לי…." ומכאן – הדרך פתוחה. תודה ובהנאה ובחיבור לאינסוף נשים מכל הזמנים.

ינשוף צייר

אני יודע את כל הסודות. אני יודע את שמעבר, את שבחשכה. אני יכול ללחוש לך אותם בכל רגע שתחפצי. אבל את שכחת אותי. שכחת את החלק שלי בכח שלך. שכחת ללכת לבד ביער בחושך ולפגוש את הירח. כי הינשוף אמר : ״בואי, את ואני חברים. בואי.״ הינשוף אמר החכמה היא השקט שבתוכי, יש לך אותי תמיד. אני אחכה לךגם אם תרחקי מאד תוכלי לקרוא לי ומיד תשמעי אותי מאחוריך.  כי הכל הכל כלול. כי הינשוף אמר שאני יכולה לסמוך עליו, על עצמי. כי הינשוף אומר לי כל הזמן אבל לא תמיד עוצרת להקשיב….שבאנו לפה בחסד גדול, שכל העולמות וכל המחשכים וכל הכמיהות הן לאור אינסוף. הכל ממנו בא ואליו חוזר. וכל מה שנדמה  שאיננו כשורה כלול בתוך החלום המופלא הזה. וכדאי שאקשיב יותר טוב, שארים את הראש, שאדע שאני חלק מטבע שהוא חלק מאמת אחת גדולה, שאהיה רגע בשקט ואקשיב לקולות השקטים, הצלולים, העמוקים, אלה שמספרים את הסיפור של החיים האמיתיים כאן ושל החיים שלך בתוך כל זה. והינשוף אמר שאזכור שהחכמה באה מבפנים ולא מבחוץ. ואני שמעתי. והוא אמר את מה שאף אחד אחר לא אמר. והינשוף שר את שירו של הלילה, של הכוכבים, של השמש, של העננים. הינשוף לוחש בסתר בין כל האנשים בין כל הדברים, בין כל הרחשים. ומספר לי את כוחי  ואת סיפורי, שומר סודות שרק לו ולי. בסתר הלילה הוא לוחש שיר של ידע של כאב של אהבה. צאי יפה, את יכולה למצוא לך מקורות הזנה, מה ממלא אותך חיים, מה החיים בך, בואי בואי. אל תפחדי, את לא לבד. יש סביבך מעגלים ועוד מעגלים של נשים ואנשים שרוצים את טובתך, שנימצאים איתך תמיד. אל תפחדי לשחרר. לשחרר וליפול. לסמוך שיהיה מי שיתפוס ויחזיק אותך. את לא לבד. תאמיני. תשחררי… כי הינשוף קרא לי, מתוך היער בחשכה "עכשיו זה עכשיו" גם אם תעצמי את העיניים ממש חזק, גם אם תסתובבי ותדשדשי בבוץ, גם אם תתכווצי ותגידי שזה גדול ומפחיד, גם אם תרצי מאוד מאוד את המוכר את מה שכבר ידעת, גם אם תלחצי חזק על האוזניים ותמלאי את העיניים בדמעות, "עכשיו זה עכשיו" זה הזמן, הרגע, "שלך" לא אחר כך. כי הינשוף אמר לי וקרא בואי לחשכה יש שם הארה . בואי אל הפחד כמו מתוך דחף ותתמסרי גם לך יש כנפיים וגם לך יש עיניים אפילו בגב וגם בלב וגם בריאות .והינשוף אמר שבעצם אין זמן ואין מי שסופר את צעדיי ומחכה בקו הגמר ,תדעי הוא סיים – שאת ינשופה בעצמך יודעת לעוף מלאת חכמה לא צריכה להדמות לכלום או לעשות איזו מחווה ,כמו שהינשוף הוא בסך הכל ינשוף ומעולם לא חשב להיות איזה זבוב …

10 סיבות להיות במעגל

כמעט כל אשה שדיברה איתי על המעגל, לפני בואה, אמרה – קשה לי להיות בחברת כל כך הרבה נשים. וגם – אני מפחדת שזה יהיה שטחי, פטפוטים ולא עומק. יש משהו מושך מאד ומשהו דוחה באותה המידה במעגל של נשים. במהלך השנים הבנתי שהמושך והדוחה הם מאותן הסיבות. ובמיוחד – יש משהו טוטאלי. ובמיוחד במעגל שבו מתכנסות נשים עוצמתיות. מהר מאד הזיופים הופכים להיות שקופים, הסמול טוק מכביד, העמדת פנים מעייפת, והליכה ליד הדברים הופכת להיות כמעט מעליבה.
מהר מאד "האמת" יוצאת אל האור, הקירבה הופכת להיות חומר מוחשי ומזין וההכלה מרפאה את חלקות הלב הדואבות.
וזה כל כך מביך וכל כך מקסים לגלות שנשים רבות הן בעצם אשה אחת ושכולנו ברמות שונות מראות אחת של השנייה ושהגועל שלי הוא גם הגועל שלך והיופי שלי הוא גם היופי שלך. ואיך תשבי, אינדבדואליסטית שכמוך במעגל עם עוד כמוך. הלא את אחת ויחידה. באמת. וככה – הרבה אחות ויחידות ישובות אחיות מאוחדות ביחד.

אז יש אשה אחת, קוראים לה אוריין שביט, שמשתתפת באחד המעגלים, שכתבה וציירה "10 סיבות למה אני רוצה להיות במעגל". מדובר ביצירת מופת שהיא יופי וכשרון ולב וחסד, יצירה שברור שאלוהימא דיברה אותה מתוכה. כאב ויופי ואמת צרופה וטוב טהור.

ויש מעגל אחר, במקום אחר, שהבאתי אליו את יצירת המופת הזאת, ושם בהשראתה של אוריין עשינו תהליך תיקשורי שכזה – כל דף מהחוברת המקסימה הזאת כתבנו, בשקט בשקט, מתוך חיבור, כל אחת לעצמה את מה שמגיע בקשר אליו. ואז הקראנו. ומה שיצא זה יצירה אחת של אשה אחת שמורכבת מנשים רבות. כאילו המשכנו והקראנו את התשובות או ההתפתחות אחת של השנייה. בלי לדעת מראש שכך נעשה. שעות רבות של תקשור מתמשך. של חסד גדול.

אז אני אעלה כאן לאט לאט,  כל פעם דף אחד. ואת הדיבור של אלוהימא דרך נשים רבות, שהן אשה אחת – בקשר לאותו הדף.
ועד אז, קבלו את היצירה השלמה, של אוריין שביט – 10 סיבות למה אני רוצה להיות במעגל – השער – דרכו אתן מוזמנות להכנס ולצאת איתנו למסע . (בשבועות הקרובות יעלה לכאן כל התקשור השלם כל פעם דף אחד והטכסט)

10 סיבותינשוף צייר

להפסיק להסתיר את עצמי

כי למרות שאני פוחדת
אני מוכנה להחשף

כי נשיות ממלאת ומרפאה אותי

ויש לי אוצרות משלי לתת

כי יש בתוכי חדרים סגורים

כי החיים האהבה והמוות

אני זקוקה ללהקה

כי האמת

ובסופו של דבר

לרפא ולחבק

מטריד אותי

היה הרבה יותר פשוט ללמד אותן איך עוברים כביש. אתן יודעות – יש כבישים, יש מכוניות, מסתכלים לצדדים וככה עוברים. ואז כמה תוספות קטנות כמו לאן להסתכל ומה זה מעבר חצייה ורמזור וכביש דו סיטרי ולפני ואחרי פנייה, פחות או יותר זהו. קצת תירגולים וסיימנו. אז יש כבישים ומכוניות ובואו נראה איך לא תדרסו. פשוט.

קצת יותר מורכב אבל עדיין באיזור הנוחות – מחלות. ופציעות אחרות. ותאונות. וגשם ושמש ואפילו… רעידות אדמה…. ועוני ומסכנות ואנשים עם כל מיני תסמונות ו… איכשהו יותר קל להתמודד עם הסידורים של אלוהים כאלה שאין לנו שליטה בהם ושלא באמת אפשר להבין עד הסוף. לפעמים זה מאד מאד כואב, אבל בדרך כלל לא מסוכן.

ועכשיו הגענו להטרדות מיניות. כן. הגענו לזה. הטרדות מיניות שלא לדבר על התעללות שלא לדבר על אונסים. כאלה שקשורים עם טבע האדם. כאלה שאמורים להסביר רוע. ניצול. אלימות. פלישה. ואיך לעזאזאל מסבירים על זה? איך מכניסים לתוך המרחב הבוטח והחופשי אפשרויות כאלה? איך הופכים את העולם הבטוח והמוגן והאוהב והחופשי והתמים הזה למקום בו צריך להסתכל לצדדים? למקום בו לפעמים מה שרואים בחוץ זה לא מה שבאמת מתרחש מתחת לפני השטח? איך מטמיעים בו חשדנות בלי להרוס וללכלך את הנפשות העדינות האלו? ואיך לא מסבירים על זה?. יש כבישים. יש מכוניות. יש הטרדות מיניות. יש אנשים שמתייחסים אל אנשים בכלל ונשים ונערות בפרט כאל פונקציות. יש אינטרסים. יש אטימות. יש ניצול. יש.

כשאני יושבת עם הבנות הגדולות שלי ושואלת את הגדולה "תגידי, מישהו פעם הטריד אותך?" אז היא אומרת לי "ברור". זה העולם בו אני מגדלת את בנותיי. עולם בו כשהבת שלי נוסעת באוטובוס ממש יכול להיות שאיזשהו גבר יניח יד על הירך שלה. עולם בו כשהבת שלי עוברת בגן שעשועים ליד הבית ממש יכול להיות שמישהו יזמין אותה לשבת לידו על הספסל. וזה עוד עדין. לא רוצה בכלל להעלות בדעתי את הזוועות הגדולות.

אז גיבשנו ככה, עקרונות. ניסינו לעשות בהירות. להבין איך יודעים. להבין מה עושים. להבין איך מבדילים. בעדינות בעדינות. והנה אני כאן משתפת אתכן. שאולי תוכלו להיעזר גם. שאולי כשהבנות שהופכות להיות נערות וכבר לא ילדות – נוכל להדריך. בעדינות בעדינות. על החוט הדק בין להפחיד ללמד.

אז ככה כתבנו ביחד –

1. אולי זה לא. כלומר – אם אני לא מרגישה בנוח. גם אם אני לא יודעת להסביר את זה לעצמי. וגם אם אולי אין שום בעייה ואני סתם מדמיינת ובעצם הכל בסדר – אז ההרגשה הלא נוחה מנצחת. אם אני לא בטוחה – אז אני בטוחה שזה לא.
2. לצאת מהשיחה כשלא נעים. זאת אומרת שאני פשוט זזה משם. לא ממשיכה להגיד למה לא נעים. לא מטיפה לא מבקשת רשות לא נשארת רק לרגע לא עונה על שאלה דחופה. לא כלום. אם לא נעים לי – אני לא שם.
3. ואני לא חייבת הסבר לאף אחד. (על הסעיף הקודם)
4. ואם קורה משהו שלא נעים לי בו – אני מתרחקת למקום שיש בו הרבה אנשים. ולמקום שיש בו אור. מקום ציבורי, מקום "נורמלי". למשל – איזשהו תור. הכי הרבה אנשים.
5. לא ללכת לבד במקומות שאני לא מכירה או חשוכים.
6. לסמוך על עצמי. מה שאני מרגישה – תמיד נכון.
7. עדיף לצאת מפגרת / טיפשה / מגוחכת מאשר להפגע.

ככה כתבנו. ואני יודעת שזה חלקי. ואני יודעת שמתחת יש אמון וביטחון. ושעוד יותר מתחת יש את הסידורים של אלוהים. ואני ממש יודעת שיכולת ההגנה והשמירה שלי עליהן ממש ממש מוגבלת. אבל לא יכולתי שלא לנסות למלל ולהבהיר ולהציף את מה שממילא קיים. ילדות שהופכות לנערות ויוצאות לעולם הגדול – נמצאות בסכנה. זאת החברה שבתוכה אנחנו חיות. איתי לא דיברו על זה. אני מניחה שעם רובכן גם לא דיברו. ואולי, אם נדבר עם הילדות והילדים שלנו ונסביר ונציף ונעזור להבין, אולי עם נעשה את השינוי הזה עם ילדינו – אז הבנות שלנו ידברו שיחה חדשה עם הבנות שלהן. אז הבנים שלנו ידברו שיחה חדשה עם הנשים שלהן. והנכדים והנכדות שלנו יפסעו בארץ יותר בוטחת. בארץ הזאת אנשים יסתכלו אחד לשני בעיניים כדי לראות ולפגוש ולא כדי לנצל. הלוואי הלוואי. אמן.

Snapshot_20130914_16

תפילת נשימהות

אני.
אשה.
יודעת.

אני אשה יודעת
יודעת את כוחותי, יודעת את דרכי
יודעת את הטוב שלי
יודעת את הטוב של אהוביי.

אני אשה גדולה
גדולה כדי להכיל את כל כוחותיי
מכילה את כאבי, מכילה את פחדי
מסכימה לחבק כאבים ופחדים של אהוביי
מסכימה להסתכל לכאב בעיניים ולעבור דרכו
למקום הגדול יותר שלי
וכך שוב ושוב עד אין סוף

אני אשה קרובה
אני מתבוננת בעיניים, בלי למצמץ
ומסכימה לצלול לתוך קירבת אינקץ
אומרת אותי, אומרת את ליבי
מסכימה לפגוש לבבות נוספים
מאפשרת מפגש בלי קרומים, בלי מסך
קרוב קרוב קרוב.

אני אשה יפה
בפנים ובחוץ
רואה את כל חלקי, בלי השוואה ובלי מידור
מסכימה להיות אני ולהתפעל מהקסם הייחודי הזה
שאין שני לו, שאין עוד אני. אני אחת ויחידה.

אני אשה טובה
ליבי זך וטהור ונקי
כוונותי טובות
ונדיבותי היא חומר מרפא, משמח ומזין
ממנו צומחים חיים אחרים
ממנו צומחת אני

אני אשה נוכחת
ישובה במקומי. ישובה במרכז עצמי.
ישובה במרכז חיי.
הכל קורה בתוכי. הכל קורה מסביבי.
אני לא מתאמצת ולא ממהרת
הכל מגיע אלי. בקלות, בפשטות ובנוחות.

אני אשה אמיצה
הולכת באומץ בדרכי
לראות מקומות אפלים,
לרפא כאבים של חיים שלמים
להעז להמציא את החדש,
שוב ושוב ושוב

אני אשה חכמה
מסכימה לראות בין השורות ובין המילים
חכמה להבין את שלא נאמר
חכמה להרגיש את האמת של הלב
חכמה להיות סבלנית
ולהגיד את שראוי שישמע
את המרחיב והמרפא והמזין.

אני אשה אוהבת
אהבתי היא החומר המחייה אותי
המחייה את אהוביי
אהבתי היא האדמה
המקום הבטוח
ממנו צומחים חיי.

אני אשה
יכולה הכל
וגם לא יכולה כלום
בקירבה הגדולה ביותר
בבדידות לא נסבלת
יכולה בעת ובעונה אחת מכל וכל
לבכות ולצחוק
בפריחה ובמחנק
בחושך ובאור
לתמיד

מעגל מופלא הסתיים. סוף שנה. רגע לפני השנה הבאה. שנים של חסד. של צחוק ובכי, של אמת, של קילוף, של ביחד של גילויים של כאבים של אהבה גדולה גדולה ונוכחות אמיצה ומפוקחת של רוך וחמלה של נשים. תודה גדולה מעומק ליבי !

בלחיצה על תמונה תוכלו להכנס לגלריית התמונות כולה. תודה. 

והנה עוד גלריית תמונות

 

מנעד אינסוף

נוסעים בלילה באוטו. לפנינו משאית גדולה, כלובים, כלובים – תרנגולי הודו. צפופים. בדרכם האחרונה.
אלי רואה ופורצת בבכי. תמיהה איומה כאילו כל סבל הקיום רובץ על כתפיה.
למה? למה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שככה? איך זה יכול להיות שככה אנשים עושים?
בכי כזה שאין דרך לנחם. שאי אפשר לנחם.

היא אומרת אנשים הם מגעילים. אומרת שאנשים הם סתומים. איך יכול להיות שככה עושים?
יותר מאשר הצער על התרנגולי הודו תקף אותה הצער על האטימות האנושית. ככה זה היה לפני כמה ימים.
אני נוהגת, כביש החוף, בכי שנמשך מנתניה עד קיסריה ורק רוצה להעלים את זה. להעלים את הבכי את הכאב את הנסיבות שבגללו פורץ.
קשה להכיל כאב כזה. קשה להכיל כאב כזה במיוחד כשהוא הכאב של הבת שלך.
עוצרת את עצמי מלתת נאומים קרמתים על בחירת התרנוגולות בגלגול הזה, ונאומים דתיים על הכוונות הגדולות של אלוהים ונאומים "מדעיים" על הדרך המהירה שבה ימותו בלי להרגיש… עוצרת את עצמי מלנחם ולעודד בידיעה ברורה שהכאב הזה – יש לו מקום. שהריפוי הפעם הוא לאפשר לה להיות בכאב הזה ביחד איתנו, ההורים שלה, בלי שתושתק, בלי שדעתה תוסח, בלי תירוצים והסברים. פשוט לכאוב כי זה כואב ולהיות ביחד.
נושמת. עוד נושמת. מרחיבה בתוכי את המקום המכיל. אומרת לה שככה זה ושזה באמת איום ונורא וככה זה כואב מאד. הרבה כאב באוטו.

עד שנגמר.

בזמן אמת לא נראה שיגמר לעולם. הכאב מתחבר עם פחד שאולי זה לא יגמר אף פעם, שאולי זאת לא דרך נכונה ובעצם צריך לעזור לה לעבור הלאה, שאולי יש כאן טעות, שזה ייטע בנפשה צלקת עמוקה מידי.
ואז (מתמיהה כל פעם מחדש) זה פשוט נגמר. כמו תמיד. היינו ביחד בכאב. עד הסוף. והוא עבר.

ואני רוצה לחשוב שהחוויה הזאת תעצים את נפשה כפי שהעצימה את נפשי, ושהיא תרגיש שהיא "יכולה עליו", על הכאב, שממילא קיים בחיים האלה בתוך גוף, ושתוכל גם להיות ביחד ולא להתרחק ולא להסתגר ולא לפתח כל מיני אמונות חוסמות בגלל בדידות,  כאלה שפיתחתי אני כשחוויתי כאב או פחד לבד.

היום בפגישה עם אשה עלה הזכרון הבא –
בת 11 בערך, נתקפת בבהלה, מבינה איכשהו פתאום שהחיים זמניים. מפחדת מהמוות. פחד אמיתי ואותנטי וטבעי ותמים. פחד מוות. הכרה בזמניות, בחולשתו של הגוף.
היא רצה לסלון בו נמצאים הוריה ומשתפת אותם בפחד. בתגובה היא "נמעכת" משני צדדים – מצד האבא – שמבטל לגמרי את הרעיון ומנפנף אותה בכך שממליץ לה להפסיק לחשוב על דברים כאלה. ומצד האמא שמסבירה לה שזה לא באמת זמני אלא חלק מגלגול נשמות אינסופי ואחרי שמתים חוזרים בתור אבן או פרח או תינוק חדש או.. ולכן זה לא באמת סופי.
והפחד? הפחד כבודו במקומו מונח. מוטמן. נקבר עמוק בתוך ליבה.
והיא עצמה נשארת לבד, לא מוכלת ולא מובנת.
ויותר מכל לא מקבלת אישור להרגיש את הרגש הקשה הזה ובטח שלא לבטא אותו.

אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני הייתי יכולה להיות גם האבא וגם האמא בסיפור הזה.
כל כך הרבה פעמים "הזזתי" הצידה כאב או פחד, מתוך שלא יכולתי להכיל אותו בעצמי.
כל כך הרבה פעמים ניחמתי או עודדתי או הצעתי פתרונות מהר מידי במקומות שהשאירו את הבנות שלי לבד עם רגשות קשים.
לבד עם כאב ופחד ועלבון.

אז בסיפור הזה, כמו בכל סיפור טוב, אין טובים ורעים.
ואני, בתור הילדה והאמא והאבא מנסה לזכור הכי הרבה שיכולה שיש מקום (לא במובן של לגיטימציה, שזה לא כזה מעניין אלא במובן של ריפוי) למנעד גדול ורחב משאני יכולה להעלות בדעתי.

ושבכל פעם שהייתי בכאב ולא הרחקתי, שמישהו אחר היה בכאב ויכולתי לחבק – התחולל ריפוי.
התחולל הנס הזה של האהבה.

תודה.

תרנגולות

ללדת את עצמי לדעת

לפעמים אנחנו נותנות את הכח שלנו מבלי משים.
לפעמים זה בגלל פחד או בלבול או חולשה.
לפעמים אפילו אנחנו מתפתות לחשוב שיש מישהו שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו או בשביל ילדינו.
לפעמים אנחנו אפילו שוכחות לשאול פנימה, את ליבנו, מה נכון, מה רצוי, מה יחזק ואנחנו מפנות (כמו ילדות) את השאלה החוצה למי שנראה באותו הרגע חזק או יודע או יציב מאיתנו.

ובמיוחד בזמן המטלטל הזה של הלידה,
כשהאדמה רועדת, כשהכל מורגש קריטי,
כשאנחנו כל כך חשופות,
ואולי גם אם חווינו בעבר טלטלה דומה.

ניתן להשיב את הכח לידינו ולעשות שמה שהיה לא יחזור.
אפשר לרפא את המקום הפצוע ולהשיב את הכח והמרכז וזקיפות הקומה.

שני ואני נפגשנו לפני בערך 16 שנים.
ביחד הובלנו את המעגל הראשון של הנשים
ביחד השתתפנו במעגל נשים אחר שהתקיים שנים רבות
ביחד הקמנו בית ספר
ביחד עברנו מסעות רבים
ושתיים מילדותי נולדו בנוכחותה.

ועכשיו חברנו ביחד לצורך סדנא כזאת, שבה אפשר לרפא ולעבד ולהזין מקומות רעבים ולהשיב את שנלקח.
סדנא לריפוי חווית לידה טראומטית. ואנחנו מאד מאד שמחות ומתרגשות להזמין עוד ועוד נשים למקום הזה.
לפגישה עמוקה של אשה עם עצמה ועם כוחותיה.

נשמח גם אם תספרו לכל אשה שצריכה סדנא כזאת.
תודה!

הסדנא תתקיים ב – 25/7
בשעות 9:30-16:30
בפרדס חנה
עלות – 540 שח.

להרשמה לסדנא ללחוץ כאן. תודה.

שני – 054-4866546 shanee.midwife@gmail.com
אורית – 054-4818107 feyulorr@gmail.com

דף האירוע בפייסבוק.

סיפור הלידה של סיטה כפי שנכתב על ידי שני לפני חמש וחצי שנים

IMGA0594

עמוד חדש

עמוד חדש

הכלת אינסוף

בתוך מכשפוטובות

בואו 🙂