Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תפילה’ Category

לפני בערך 4 שנים פתחתי את הבלוג הזה. נשימהות.
זה היה בוקר של מחלה שבו שוטטתי בשעמום במחשב, מבחינתי – הרבה לפני עידן הפייסבוק וכתבתי (סתם, כאילו סתם..) בגוגל – "איך פותחים בלוג".
ואז הגעתי לתבנית כזאת של בלוג והתחלתי למלא אחר ההוראות –
"בחר תמונה" מממ…. זאת נראית לי יפה – בחרתי!
"בחר שם" מממ… נשימהות נראה לי טוב. גם נשים. גם נשימה. גם אמהות. גם מהות. – בחרתי!
וכך הלאה עד שקם הבלוג – נשימהות.

ואז כתבתי את הפוסט הראשון (בלי שבכלל ידעתי להגיד את המילה "פוסט") וקראתי לו "אני כאן".
וגם כתבתי "מי באה?". ולהפתעתי עוד ועוד נשים הגיבו ב"אני כאן". ככה זה נולד…

ועכשיו –
עכשיו נוצר כישוף. נולד הספר "אשה יודעת".
הספר הזה הוא באמת מכושף, כך שבלי בכלל להסביר איך הוא עף ואיך מתחבר ואיך הוא משפיע ואיך הוא מושפע – אני מרגישה שכל מה שצריכה לעשות זה לעלות על הגל, להתמסר, לא להפריע, לא להתנגד.
עכשיו זה אחרי שכבר עברו המון המון מים בנהר הזה של הלבבות של הנשים.
ועכשיו אני מעיזה לצאת לכל העולם עם המילים שלי. שנאספו בחושך. בשקט.
ועכשיו זה אחרי שבמשך שנה שלמה קרן בר ציירה ואיירה את המילים ונתנה להם עומק והבעה בכשרון שאין שני לו.
ועכשיו אני גם מעיזה לבקש תמיכה בכסף (כן, כן, השם המפורש) כדי לממן את כל ההפקה המאד יקרה הזאת של הספר.

אז הנה הקישור לדף שלי באתר הזה של הגשמת חלומות שקוראים לו הדסטרט

(ממליצה מאד לצפות בנשים שבסרטון במחשב ולא בטלפון)

אז… את באה?

כל כך מודה לך ולך (ולך..) על תמיכתך,
זה כאילו פוסט כללי אבל בעצם רואה בעיני רוחי כל כך הרבה נשים,
כל כך הרבה מבטים, חיוכים, דמעות הבנות פחדים ואסימונים שנופלים, הבנות, בחירות חדשות
כל כך הרבה גדילה והתרחבות ומבטים של הסכמה ו…

נראה לי שיצא ספר משהו משהו 🙂

חיוך, דמעה, מבט

אורית פיול אור

תודה כרטיס 4
ציירה – קרן בר

דרך אגב – בספר עצמו למעט הדפים של הציורים והמילים שהן כמו תפילה או שיר – יש עוד הרבה טקסט שקשור בנושאים השונים – דימוי גוף וקירבה והנערות המנותקות שהיינו ומה שהסכמנו לעשות כדי שיאהבו אותנו ואיך נדבר עם הבנות שלנו ואומץ לחולל שינויים והסכמה לשאול שאלות אמיתיות גם כשזה מטלטל את כל החיים וההשפעה שלנו על הגברים והילדים והילדות והמשפחה שלנו ודיבור בשפת הלב ו… ו… ו…

 

 

Read Full Post »

יש מקומות בהם המים זורמים. בהם לא צריך לפתוח את הברז כדי שתתחיל הזרימה ולא צריך לסגור אותו אף פעם. כי תמיד יש מספיק. טהור. וצלול. ומרווה.

ואנחנו כאן, מתעקשות, לפעמים בלי להבין למה דווקא כאן, לפעמים בלי להבין למה דווקא אני, למה דווקא לי זה קרה, למה דווקא עכשיו… מתעקשות. להרוות את נשמתנו בטוב.

למה?
ככה.

כי נשים שיודעות לידה ומוות ולידה ומוות ולידה מחדש שוב ושוב ושוב ככה עושות. עפות למחוזות של הלב. מחוללות שינויים. בחיים שלנו. בחיי משפחותינו.
כי נשים יודעות לצאת מעבדות לחירות. כי נשים מרגישות את הכאב והצרימה והצריבה כשאין קירבה או כשהקירבה מזוייפת.
כי נשים מחבקות כאבים מתוקף קיומן. מתוקף מהותן.
כי נשים חומלות וסולחות ומסכימות אינסוף פעמים לתת אינסוף נסיונות למי ולמה שהן אוהבות.
כי נשים ככה.

הרווי את נשמתך בטוב.

10486462_676174229131706_3633525226679121788_n

Read Full Post »

מאת: קרן פרננדס

 

נשימהות
נושמת עמוק אל קירבי את המהות הזאת
המהות של נשים שמכילות עוד ועוד ועוד

בתוך ימים של כאב עמוק שלובש ופושט צורות בעוצמות.
מהות נשית מכילה ומכילה ומכילה
כמו אמא טובה שאוהבת בלי שום תנאי
שמאפשרת להכל להיות ואוהבת ואוהבת בהכלה אין סופית

בתוך ימים כאלה של כאב עמוק נמצאת מוכלת לעומקו ע"י נשים ועוד נשים
ע"י האשה שאני, ע"י האשה הגדולה האחת שנמצאת בכולנו.
במהות-בנשימה-בנשימהות.

והיא רבת חסד האשה הזאת.
והיא עוטפת אותי ומלטפת מכאוביי
ואומרת לי- כן,כן,בואי באשר תהיי.
כמו אשה ליד אשה בעת לידה
רואה את כאבה את יופיו את עוצמתו.
מזילה איתי דמעה ומשתתפת איתי בכאבי.
נותנת לו מקום ועוד ועוד
מרפאה ומרפה
זאת המהות הנשית.

תודה לך.
את ואת ואת , תודה על קיומכן
תודה על רחם של חמלה אין סופית.
על רחם לגדול בה ולהיות מוזנת באהבה- מזון מלכות.
תודה על כל הרוך הזה, על הנוזליות
על המים והדמעות.
תודה על השיקוף הזה של מהות שחיה בקירבי- קרוב קרוב
שמנשימה אותי חיות
בימים כאלה של כאב רוטט.
תודה על היופי הזה שמשתקף אל תוכי
והוא אני והוא את
והוא אין סופי.

"אני האם הטובה
אשאר איתי עד שארדם
בלילות המתארכים" (לונה)

23 (2)

Read Full Post »

אז כמובן שהייתי חייבת לצלם

???????????????????????????????
???????????????????????????????

וגם ובמיוחד –

המסע להשגת הנסיכה – סיפור הלידה של אביטל

בתי התינוקת הנסיכה שנולדה ביום שוויון האביב

20.3.14 בשעה 23:32

כפי שנכתב על ידי מירה

אז מוזמנות להכנס לקרוא בעמוד החדש – הלידה של האביטל

 

Read Full Post »

אני.
אשה.
יודעת.

אני אשה יודעת
יודעת את כוחותי, יודעת את דרכי
יודעת את הטוב שלי
יודעת את הטוב של אהוביי.

אני אשה גדולה
גדולה כדי להכיל את כל כוחותיי
מכילה את כאבי, מכילה את פחדי
מסכימה לחבק כאבים ופחדים של אהוביי
מסכימה להסתכל לכאב בעיניים ולעבור דרכו
למקום הגדול יותר שלי
וכך שוב ושוב עד אין סוף

אני אשה קרובה
אני מתבוננת בעיניים, בלי למצמץ
ומסכימה לצלול לתוך קירבת אינקץ
אומרת אותי, אומרת את ליבי
מסכימה לפגוש לבבות נוספים
מאפשרת מפגש בלי קרומים, בלי מסך
קרוב קרוב קרוב.

אני אשה יפה
בפנים ובחוץ
רואה את כל חלקי, בלי השוואה ובלי מידור
מסכימה להיות אני ולהתפעל מהקסם הייחודי הזה
שאין שני לו, שאין עוד אני. אני אחת ויחידה.

אני אשה טובה
ליבי זך וטהור ונקי
כוונותי טובות
ונדיבותי היא חומר מרפא, משמח ומזין
ממנו צומחים חיים אחרים
ממנו צומחת אני

אני אשה נוכחת
ישובה במקומי. ישובה במרכז עצמי.
ישובה במרכז חיי.
הכל קורה בתוכי. הכל קורה מסביבי.
אני לא מתאמצת ולא ממהרת
הכל מגיע אלי. בקלות, בפשטות ובנוחות.

אני אשה אמיצה
הולכת באומץ בדרכי
לראות מקומות אפלים,
לרפא כאבים של חיים שלמים
להעז להמציא את החדש,
שוב ושוב ושוב

אני אשה חכמה
מסכימה לראות בין השורות ובין המילים
חכמה להבין את שלא נאמר
חכמה להרגיש את האמת של הלב
חכמה להיות סבלנית
ולהגיד את שראוי שישמע
את המרחיב והמרפא והמזין.

אני אשה אוהבת
אהבתי היא החומר המחייה אותי
המחייה את אהוביי
אהבתי היא האדמה
המקום הבטוח
ממנו צומחים חיי.

אני אשה
יכולה הכל
וגם לא יכולה כלום
בקירבה הגדולה ביותר
בבדידות לא נסבלת
יכולה בעת ובעונה אחת מכל וכל
לבכות ולצחוק
בפריחה ובמחנק
בחושך ובאור
לתמיד

מעגל מופלא הסתיים. סוף שנה. רגע לפני השנה הבאה. שנים של חסד. של צחוק ובכי, של אמת, של קילוף, של ביחד של גילויים של כאבים של אהבה גדולה גדולה ונוכחות אמיצה ומפוקחת של רוך וחמלה של נשים. תודה גדולה מעומק ליבי !

בלחיצה על תמונה תוכלו להכנס לגלריית התמונות כולה. תודה. 

והנה עוד גלריית תמונות

 

Read Full Post »

היום נפטרה לירונה
בתחילת אוקטובר עשינו מעגל בשבילה וזה מה שכתבתי אחריו –

לפני 17 שנים בערך, ישבתי עם צלה ליד מדורה באמצע שדה קטן על אדמת חמרה אדומה.
היינו יושבות שם, ליד המדורה הזאת, לילה לילה – במשך זמן רב.

בלילה ההוא שעליו אני רוצה לספר הגיעה אשה זקנה מאד, חולה מאד שביקשה עזרה.
האשה הזאת אמרה שהיא מאד מתגעגעת לבעלה שכבר מת ושהיא רוצה כבר לפגוש אותו, היא הרגישה שהגיע הזמן שלה למות ושהיא מוכנה כבר ללמוד איך למות.
בסוף המפגש היא הבינה שהיא כבר יודעת איך למות, אבל השיעור שלה, בזמן שנותר לה – הוא איך לחיות.

היא למדה באותו הלילה איך לחיות…

בחודש שאחרי הפגישה הזאת היא נסעה לסיני עם חבר שהיה אז צעיר ממנה ב 45 שנים בערך…
והסכימה לעבור עוד ועוד הרפתקאות והתנסויות עד יום מותה.

היום הסתכלתי למוות בעיניים בלי למצמץ וראיתי.
ראיתי איך המוות שלוב בחיים ובלתי נפרד ממנו
ראיתי שכמו שאיפה ונשיפה כך חיים ומוות – נשימה של הנשמה.

פגשתי היום אשה אמיצה
שהייתה בשבילי השראה
ואני מלאת תודה
על כל דמעה שירדה מעיני
ושחיזקה בליבי את כוחות האהבה שבי.

מוזמנות להצטרף לתפילותיי
כי רק החיים שחובקים בתוכם את המוות יכולים להבין אהבה

תודה

Read Full Post »

בואו נודה באמת –

אם כל הכאב והפאדיחה שבדבר, אנחנו, והאמהות שלנו, והסבתות שלנו לדורי דורות – השארנו בידי הגברים את הקשר עם אלוהים. אפשר להתלונן על דת כזו או אחרת, שהיא מפלה את הנשים והילדות, שאין בה חמלה, שהיא נוקשה, סמכותית ושיפוטית, אבל זה קצת כמו להאשים את רכבת ישראל שאיחרת לפגישה בזמן שאת עצמך הגעת לתחנה בשעה איחור.

לא באמת משנה אם קוראים לזה האל, האלה, ישו, קרישנה, ביבי, או פאפאג'יג'י – אנחנו, אם כל החכמה הנשית והחמלה האימהית והיכולת המולדת לגרום לכל גבר להסתובב ולהסתכל בדיוק לאן שנרצה שיסתכל. אנחנו – איפשרנו אלפי שנים שהעצמה והסמכות והמקור בתרבות ובמשפחה שלנו יהיו גבריים. במילים אחרות – כאלה שמתאמצים להשיג את קירבתם, שנאבקים לקבל את הערכתם, ושבדרך כלל בגלוי או בסמוי מפחדים מהם.

מה יצא לנו מזה?

בדרך כלל מעט שקט תעשייתי – לגדל את הילדים בלי שיפריעו, לדבר עם החברות בלי שיתערבו לנו, לטפח את האשלייה שיש עולם חלופי מוגן וקסום לנשים בלבד.

מה עוד יצא לנו מזה?

חרא של עולם. עולם שבו הילדים מפחדים מההורים שלהם ומהמורים שלהם, נשים מפחדות מגברים, גברים מפחדים מנשים, וכולם בורחים מפחד שינצלו אותם בשאיפה להגיע לעמדת הכוח שממנו יוכלו לנצל אחרים.

כל כך הרבה פעמים ישבתי מול אשה רכה ועדינה, חכמה ופתוחה, שברגע שעברנו לדבר על הילד שלא מסכים לסדר אחריו את הצעצועים שלו – מבטה הופך נוקשה וקר ובאורח פלא קולה הופך גברי לגמרי, מיישירה אלי מבט זועם ואומרת "יש גבול למה שאני יכולה לאפשר…".

האם זה הכרחי להשתמש בכוח שבידנו כדי לשלוט? כדי להעניש? כדי להראות מי הבוס?

אלפי שנים נשים וגברים ענו על השאלה הזאת בכן גורף ולא העלו בדעתם לשאול –
האם מי שמשתמש בכוח שלו כדי להראות מי הבוס מתאים להיות בוס?

כשמקור העוצמה הוא אימהי – אם זה בבית עם הילדים, אם זה המורה בכתה או באוניברסיטה או באשרם, אם זה ההוויה הבוראת כל – המקור הזה, אין לה צורך להראות את כוחה. כוחה הוא מהותה. מעצם קיומה היא קרקע לכל קונפליקט ולכל כאב לעשות את דרכו בקצב שלו, אל האיחוד, אל הריפוי.

בשונה מהאלים והמורים וההורים שכמו עמדו מחוץ לזירה ודירבנו את הילדים הנלחמים "תראה לו מה זה!… אל תוותר!… אתה יותר חזק!… אתה עושה יותר ניסים!… אתה טוב ממנו!…" היא נכנסת לזירה בחיוך, בצעד בוטח, מתיישבת ומתבוננת בשניהם בסבלנות, במבט שלא ניתן להתעלם ממנו. ואז, תוך 20 דקות או תוך 200 שנה – הילדים המתוסכלים חשים את חוסר הטעם הנצחי שבמאבק בינהם, מוצאים את הדרך שלהם להתיישב לידה ומתישהו גם להביט זה בזה ולהבין שיש מספיק לכולם, שהטוב של אחד רק מגדיל את הטוב של האחר, ושמה שמחבר בינהם גדול פי אלף מהמפריד.

משתפת אתכן כאן, בשיר שכתבתי פעם, בשפה של ילדים, על אלוהים.
שתהייה שנה טובה מאד, מלאה בסליחה וברוך.
אמן.

 

Read Full Post »

Older Posts »