Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שינוי’ Category

לפני 3 שבועות מצאתי את עצמי עומדת בחנות צעצועים גדולה, מול מדף עצום וגבוה מלא בבתי בובות. בעודי מסתכלת בהם הבנתי שבעצם אני מסתכלת כבר הרבה זמן. שבעצם לא כל כך יודעת מה עושה שם וכמה זמן אני שם, ומה אני אמורה לעשות ולמה דווקא שם…
מכרה שעברה שם במקרה הסתכלה עלי ושאלה אם אני בסדר. ככה הבנתי שאני לא בסדר.

משהו מוזר התרחש. המוח שלי הפסיק לפעול כרגיל והתחילו כל מיני תופעות מאד מוזרות. בעיקר זרמים לצד שמאל של הגוף ואוריינטציה מסוג חדש.. מרחקים חדשים, ריחות חדשים צלילים אחרים וממקומות שונים צבעים אחרים. ותחושה מאד לא טובה. לא ברור למה הסירה הזאת לא עוצרת ומתי לעזאזאל תיפסק המחלת ים הזאת. מוזר…
אחרי כמה שעות, בבית חולים, נתנו לזה את השם – "אירוע מוחי חולף". זה הרכוש החדש שהצטרף לרשימת המאורעות המטלטלים שעברתי בחיי.

ההסבר שלי קצת שונה. השם שאני נתתי לזה הוא קצר כתוצאה מעומס יתר.
הפסקת חשמל בגלל צריכה מוגזמת ולא מבוקרת. משהו כזה…
מה שנפגע אצלי הוא המח הימני. זה שאחראי על רגשות ועל אינטואיציה ועל תחושת אחדות עם כל היש ועל אמונה ועל יצירה (ועל רגשות כבר אמרתי?). החלק הזה, שעבד שעות נוספות, ולא תוגמל – בחר לפרוש. להתפטר. לא התאים לו יותר ככה.

יש פיתגם כזה באינדיאנית שאומר "אם לא תקשיב ללחישת הטומהוק מתקרבת תקבל אותו על ראשך". אלוהימה המתוקה שלי, שברור שהיא ממש בעדי, שלחה לי לחישה רצינית. ואמרה כמו שאמהות טובות צריכות לומר לפעמים, "עכשיו תקשיבי!".
לא אחר כך, לא עוד מעט, לא כשהילדות, לא כשהאוברדראפט, לא כשהדיסק, לא כשהמטופלת הזאת, לא כשהזוגיות, לא כשתרזי, לא אחרי ולא לפני ולא כלום! עכשיו!

אז טוב, כאילו שהיתה לי ברירה, הקשבתי. ממש ממש טוב. במיטה. בבית. במנוחה. לגוף שלי, למרחב המוזר שיצר המוח המתעתע שלי, ללב שלי, למקום הזה שלא יודע לנוח ולעצור, לגבולות שלי, לאיזורי הבחירה שלי, לנזילה שלי החוצה מבלי משים, לסדרי העדיפויות שלי. הקשבתי.

ולאט לאט אני חוזרת. אני לא מרגישה שאני ממשיכה. לא חוזרת למה שהיה (למרות שמבחוץ אולי לפעמים לא מבחינים) אני מרגישה שאני מתחילה. מתחילה גלגול חדש בתוך הגלגול הזה. חיים חדשים עם גוף, לב, נסיון וראש של בת 45.

בזמן הזה, שבו החיים נעצרו, יצרתי (ביחד עם שי) קמפיין שאני מאד גאה בו.
בגלל הפגיעה במוח הימני, איכשהו התחזקו תפקודים של השמאלי. "תיקתקתי" את הקמפיין הזה ואת כל יחסי הציבור שלו כמעט מבלי משים, כמו 3 מנהלות בכירות והמזכירות שלהן. בקלות. ככה, הרבה דברים בעת ובעונה אחת. ככה זה כשהמוח משתנה.

יצרתי באמת יש מאין. ממש כך.
ביקשנו 22,000 שח. נתנו לזה 34 יום.
זה הגיע, במלואו תוך 10 ימים.
יש מאין. 22,000 שח שלא היו לנו קודם – עכשיו יש. בקלות.

המוח שלי המתוק ובמיוחד החלק הימני שלו עדיין לא חזרו לגמרי למקום.
למשל – אני לא יכולה לבכות. שזה באמת ממש ובמיוחד מוזר. הלא אני זו שבוכה, לא? אז זהו – שלא.
הצלחתי לבכות פעמיים ב-3 השבועות האחרונים. וגם לא איזה בכי… מוזר…

אז ככה אני לומדת את עצמי החדשה, לוקחת איתי מהגלגול הקודם את מה שמתאים לי, משאירה מאחור את מה שכבר לא. ממציאה אותי שוב. הללוייה!

מזמינה אתכן להכנס לקמפיין הזה, של הדיסק שלנו, שהוא כל כך חשוב לי ויקר לי, ושאני גם מסכימה להגיד שהוא חשוב לעולם. ולתמוך ולספר. אנחנו עדיין ממשיכים למרות שכל הסכום שם. גם כי זה בעצם לא מספיק (יש הרבה חובות ששילמנו על הדיסק עד כה).
וגם ובמיוחד בגלל שאני באמת באמת מאמינה שלכל ילד בעולם מגיע לשמוע שבדיוק בדיוק כמו שהוא ככה זה טוב. ולכל אמא ולכל אבא מגיע לשמוע את זה גם.
וגם בגלל שבעיני ככה מחוללים מהפכות.
מהלב אל הגוף
אל אנשים אחרים
אל העולם
אל האינסוף
ומעבר לו.

הנה כאן – https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=581



אני מודה מאד מאד ממש ממש לכל מי שעזרה לי. לכל הסירים הנפלאים שהגיעו לכאן ולכל ההתעניינות ותשומת הלב וההקשבה, לכל הטיפולים, לכל ההסעות לבדיקות, לכל מי שהיתה עם הילדות שלי, שהקשיבה לאהוב שלי.
התמיכה שקיבלתי כל כך ריגשה אותי וכל כך לא היתה מובנת מאליה. תודה נשים אהובות רחבות לב. תודה.

Read Full Post »

בואו נודה באמת –

אם כל הכאב והפאדיחה שבדבר, אנחנו, והאמהות שלנו, והסבתות שלנו לדורי דורות – השארנו בידי הגברים את הקשר עם אלוהים. אפשר להתלונן על דת כזו או אחרת, שהיא מפלה את הנשים והילדות, שאין בה חמלה, שהיא נוקשה, סמכותית ושיפוטית, אבל זה קצת כמו להאשים את רכבת ישראל שאיחרת לפגישה בזמן שאת עצמך הגעת לתחנה בשעה איחור.

לא באמת משנה אם קוראים לזה האל, האלה, ישו, קרישנה, ביבי, או פאפאג'יג'י – אנחנו, אם כל החכמה הנשית והחמלה האימהית והיכולת המולדת לגרום לכל גבר להסתובב ולהסתכל בדיוק לאן שנרצה שיסתכל. אנחנו – איפשרנו אלפי שנים שהעצמה והסמכות והמקור בתרבות ובמשפחה שלנו יהיו גבריים. במילים אחרות – כאלה שמתאמצים להשיג את קירבתם, שנאבקים לקבל את הערכתם, ושבדרך כלל בגלוי או בסמוי מפחדים מהם.

מה יצא לנו מזה?

בדרך כלל מעט שקט תעשייתי – לגדל את הילדים בלי שיפריעו, לדבר עם החברות בלי שיתערבו לנו, לטפח את האשלייה שיש עולם חלופי מוגן וקסום לנשים בלבד.

מה עוד יצא לנו מזה?

חרא של עולם. עולם שבו הילדים מפחדים מההורים שלהם ומהמורים שלהם, נשים מפחדות מגברים, גברים מפחדים מנשים, וכולם בורחים מפחד שינצלו אותם בשאיפה להגיע לעמדת הכוח שממנו יוכלו לנצל אחרים.

כל כך הרבה פעמים ישבתי מול אשה רכה ועדינה, חכמה ופתוחה, שברגע שעברנו לדבר על הילד שלא מסכים לסדר אחריו את הצעצועים שלו – מבטה הופך נוקשה וקר ובאורח פלא קולה הופך גברי לגמרי, מיישירה אלי מבט זועם ואומרת "יש גבול למה שאני יכולה לאפשר…".

האם זה הכרחי להשתמש בכוח שבידנו כדי לשלוט? כדי להעניש? כדי להראות מי הבוס?

אלפי שנים נשים וגברים ענו על השאלה הזאת בכן גורף ולא העלו בדעתם לשאול –
האם מי שמשתמש בכוח שלו כדי להראות מי הבוס מתאים להיות בוס?

כשמקור העוצמה הוא אימהי – אם זה בבית עם הילדים, אם זה המורה בכתה או באוניברסיטה או באשרם, אם זה ההוויה הבוראת כל – המקור הזה, אין לה צורך להראות את כוחה. כוחה הוא מהותה. מעצם קיומה היא קרקע לכל קונפליקט ולכל כאב לעשות את דרכו בקצב שלו, אל האיחוד, אל הריפוי.

בשונה מהאלים והמורים וההורים שכמו עמדו מחוץ לזירה ודירבנו את הילדים הנלחמים "תראה לו מה זה!… אל תוותר!… אתה יותר חזק!… אתה עושה יותר ניסים!… אתה טוב ממנו!…" היא נכנסת לזירה בחיוך, בצעד בוטח, מתיישבת ומתבוננת בשניהם בסבלנות, במבט שלא ניתן להתעלם ממנו. ואז, תוך 20 דקות או תוך 200 שנה – הילדים המתוסכלים חשים את חוסר הטעם הנצחי שבמאבק בינהם, מוצאים את הדרך שלהם להתיישב לידה ומתישהו גם להביט זה בזה ולהבין שיש מספיק לכולם, שהטוב של אחד רק מגדיל את הטוב של האחר, ושמה שמחבר בינהם גדול פי אלף מהמפריד.

משתפת אתכן כאן, בשיר שכתבתי פעם, בשפה של ילדים, על אלוהים.
שתהייה שנה טובה מאד, מלאה בסליחה וברוך.
אמן.

 

Read Full Post »

שפת הלב – שפה נשית, שפה חדשה.

 

1. ברכות ובעדינות

מקשיבה עד ש"שומעת" פתח. מחכה לשאלה.

לא עונה על שאלה שלא נשאלה. מבררת ומוודאת ממש טוב שמדובר בשאלה ולא במשהו אחר שמתחפש לשאלה, שמתחפש לפתח. ואז – לא מתפרצת כי אם – מבקשת רשות.

אחרי שדפקת בדלת וקיבלת אישור כניסה, כדאי אפילו לדפוק שוב על כל אחת מהדלתות של החדרים באותו הבית. חדרי הלב. מחדשת את הבקשה, מחדשת את ההסכמה, מקבלת שוב ושוב רשות כניסה.

ואז את יודעת שיש מי שתשמע. שרוצה לשמוע. שמה שיכנס יחלחל ויהדהד ויילקח למקומות הנכונים.

וזה גם הסימן שאת נותנת ולא לוקחת.

2. לתת ולא לקחת

המדד לנתינת אמת היא תחושה ברורה של התמלאות,  גדילה והתחזקות.

אם נדמה לך שנתת ונחלשת – כנראה שזאת לא שפת הלב וזאת לא אהבה.

3. אהבה "לוקחת" אמת

תמיד כשמונחות על כף המאזניים אמת מול אהבה – האהבה מנצחת (את האמת, את מה שצודק, את מה שנכון, לפעמים אפילו את מה שנראה הכי מדוייק). האמת חשובה רק כשהיא מקדמת ומרחיבה את האהבה. האמת היא בשירות האהבה ולא להיפך. שפת הלב מעדיפה את הדרך על התוצאה ומבקשת שתהייה הלימה אנרגתית בין הדרך למטרה. למעשה אהבה היא גם הדרך וגם המטרה, והאמת היא סוג של תופעת לוואי מגניבה…

4. הכל אישי

(ואם עוד פעם מישהו יגיד לי "זה לא אישי" אני אבקש שיעביר לי את הכלב שלו…). שפת הלב היא אישית ולא כללית. אין בה אמיתות גורפות. היא מלאה בסתירות ובדברים שלא ניתנים להוכחה ("לא רציונאלים"). סם המוות של שפת האהבה הוא הכללות. אותו הדבר יכול להיות אמת אצל אחת וזיוף אצל אחרת, מגדיל בזמן אחד ומכווץ בזמן אחר. (בדרך כלל כשאת מדברת בגוף ראשון נקבה בזמן הווה את הופכת לאישית, ושפת הלב הופכת לשפתך).

5. תחושות הן אובייקטיביות. תמיד.

בשפת הלב המדד האובייקטיבי היחידי הוא התחושות. את תמיד יודעת מה מרחיב ומה מכווץ אותך. מה מושך ומה דוחה. המאמץ להוכיח שמה שהרגשת הוא נכון או אמיתי, הרצון לגבות את התחושות שלך בעובדות – כל אלה זכר לזמנים שבהם את אף אחד לא עניין מה נכון לך. זמנים שבהם סמכות היתה דבר חיצוני.

6. הגודל כן קובע

ככל שאת גדולה יותר – אני גדולה יותר. ככל שאת מרשה לגדולה שלך לתפוס את כל המקום בעולם החומר – כך מתרחב מקום לצידך למי שאוהב אותך. הטוב שלך מגדיל את הטוב שלי ולהיפך. יש מספיק. אם אני רוצה שתתפסי פחות מקום או שרוצים את זה ממני – זאת לא אהבה. כשאת מתחילה להתכווץ בשביל אחרים כנראה שוב שכחת את כל זה. (לא נורא…).

7. אין למה לצפות.

שפת הלב לא מתאימה למסחר. אין לי ציפיות ממך. אפילו כשאני מבקשת משהו. כי אני לא באמת רוצה שאת… ואם כן אז התבלבלתי. כשאני מרגישה אכזבה או תסכול ממשהו שאת… לא מדובר באהבה

שפת הלב היא נטולת אינטרסים ונטולת מטרות. נטולת שיפוט. אני מקשיבה בשביל להקשיב. כמו אמא, יכולה לחבק ולהכיל כל מה שתשימי שם. עד אינסוף.

8. קסם

יש מקום לקפיצות לא הגיוניות ולא צפויות למקומות אחרים לגמרי. להפתעות והרפתקאות. נכון שדבר מוביל לדבר מוביל לדבר, אבל יודעים את זה רק בסוף. כשהכל הסתיים. הקסם עצמו אינו לינארי. שפת הלב מתרחשת בכמה רבדים בעת ובעונה אחת. התשוקה לדעת לאן זה הולך, להיות בטוחה שזה יצליח, להסביר מאיפה זה בא – כל אלה שרידים של האשלייה שהשליטה תגן עלי. וזאת שפת השליטה, שפה מצויינת להשרדות באותן התקופות הקצרצרות שבהן אין שימוש לשפת הלב…

* * *

שפת הלב אינה שפה גבוהה. היא שונה מהותית מכל אותן שפות שקירבו אותנו לשמיים והרחיקו אותנו מעצמנו ומהקרובים לנו ביותר. היא שפה פשוטה. כל ילד בן שנתיים נפגע עמוקות כשמרגיש שאמא או אבא שלו מדברים איתו בשפה אחרת, ולא חשוב מה היא. אנחנו מדברות בשפת הלב מרוב שאין לנו זמן לבזבז. אם נפגשנו – כל מה שנרצה זה להפגש עוד. ושפת הלב מאפשרת בדיוק את זה. מעצם השימוש בה – נושרות מעלינו שאר האפשרויות לנוכחות אשלייתית שאין בה מפגש. (ההתנשאות, הניצול, השימוש לרעה, האינטרסנטיות, השכלתנות, החקרנות, האטימות, החיפוש הילדותי אחר בית ושייכות, התשוקה הילדותית לקבל תשומת לב כל הזמן מכל אחד…).

ולמה להפגש?

את זה תגידי את.

Read Full Post »

אם היתה לי אמא
הייתי אומרת לה –
אמא, כואב לי הלב
והיא היתה מקשיבה לי
ומנחמת אותי
ומבטיחה לי שזה יעבור.

אם היה לי אבא
הייתי אומרת לו –
אבא, כואב לי הלב
והוא היה מזמין אותי להשען עליו
ומסיח את דעתי
ומבטיח לי שזה יעבור.

אם היתה לי אחות –
הייתי אומרת לה –
אחותי, כואב לי הלב
והיא היתה מבינה ומזדהה
ומראה לי את הלב הכואב שלה
וככה היינו ביחד מתנחמות…

הלב הסדוק, ההבטחה שלא מומשה, התנאים לאהבה, הבושה, האשמה…
כל אלו – חומרים. חומרים מזינים שמשנים את צורתם לטוב.
שמאפשרים ללב להוביל אל האפשרי, אל הביחד
שוב ושוב ושוב
מקווה שעד יום מותי.

חיים.

תודה אמן.

Read Full Post »

מאת: יהלי ויקסמן

שלוש שנים לא ראיתי אותה. את אמא שלי. וגם לא את שאר המשפחה.
גם כי לא יצא (גרות ביבשות אחרות, יש שגרת חיים, לא פנויות…) וגם, ובעיקר, מתוך בחירה.

מדברות בטלפון, לפעמים בסקייפ. בעיקר בשביל הילד (שבכל זאת תכיר קצת את הנכד..).
שלוש שנים זה זמן לא מבוטל. וזאת גם לא פעם ראשונה, שכך מתוך בחירה.

וכבר הרבה שנים שיש נסיונות, גישושים, רצון לתקן, לגשר על פערים. ויש האשמות ("את בת לא מתחשבת" ," ואת אמא מפלצת"…) ובעיקר יש כאילו מין ענן שמרחף מעלינו, שכאילו אם אנחנו אמא ובת אז חייב, כלומר מתבקש!, שיהיה לנו משהו במשותף, שנרצה לאהוב, שנרצה לעשות טוב (אחת לשנייה), שנשאף שיהיה משמעותי – הרי בכל זאת אנחנו משפחה!

ואחרי שנים של סבל, של חוסר הבנה, ובעיקר של תהייה עמוקה, של שאלה – שהרי איך יכול להיות שאנחנו לא מסתדרות? האם ייתכן שאני באמת לא אוהבת אותה?… הפכתי אני להיות אמא ואימי חשבה לעצמה – אהה, עכשו היא תבין, עכשו היא תראה שצדקתי כל השנים.
ואז קרה דבר מופלא, הקליפות החלו לנשור , בתוכי, והתחלתי להתנקות מהאשליות שהציפו אותי.

פתאום הסכמתי להודות, לראות, לקבל את הדבר כמו שהוא, בלי לנסות לייפות – אמא שלי ואני לא חברות. זהו, יכולה לומר את זה עכשו בפשטות, והשמיים לא נופלים והכוכבים לא נבהלים.

והבנתי – הבנתי שמה שאני בעצם רוצה, מה שאני צריכה, זה רק קשר לא משמעותי איתה ועם המשפחה. כן, קשר רק של היי וביי ומה נשמע. הכי שטחי, הכי לא מתעמק, הכי לא שואף והכי לא משנה. כי את המשפחה האמיתית שלי בניתי אני לעצמי, והיא כוללת אנשים שבאמת אוהבים אותי ומוכנים לראות אותי איך שאני.

והנה הגיע הריון שני. ומתוכו עלה רצון, והגיעה הסכמה – לעשות עם עצמי ניסיון. ליסוע לפגוש אותה.ונסעתי. אני ואהובי וילדי. שלושה אנשים משמעותיים בחיי (כי גם אני משמעותית לעצמי!)

והצלחתי! הצלחתי לבלות איתם (עם משפחתי הביולוגית הרחוקה) זמן של יחד שלא מתיימר לשום דבר. שאין בו נסיונות לפתור כעסים או לשנות אנשים. סתם, אוכלים, שותים, משוחחים, משחקים עם הנכד ונושמים.

והצלחתי! הצלחתי להיות האישה שאני. לא עוד הבת שלה, לא עוד זו שמבקשת שיקבלו אותה, לא עוד הילדה שמפחדת, שחוששת, שמנסה ומנסה לרצות אותה.

והבנתי – הבנתי שאני כבר גדולה. והבנתי שאין לי עוד צורך בה.
וגם שזה בסדר שהיא תהייה חלק מחיי, כי גם אין לי צורך למרוד, או לעשות דווקא או לשלוף חרבות.

ראיתי שבתוכי יש שלום.

ושאני יודעת הכי טוב על עצמי.
ושאני אוהבת אותי.
ושזה המון!!

Read Full Post »

אנחנו נוסעות באוטו, סיטה בת ארבע וחצי, ואני – כביש מהיר, קצת אחרי השקיעה.
פתאום מתוך כלום – בכי. בכי אמיתי, קורע לב.
אני – מה קרה סיטה?
היא – אוספת את הנשימה שלה בקושי ועונה תוך כדי התייפחות – אני לא רוצה למות.
אני – אוספת את עצמי, נושמת עמוק, מחזיקה את עצמי לא להעביר נושא – את יודעת, יש חלק בך שלא ימות לעולם, שתמיד ימשיך (נאום הנשמה וההבדל בין גוף לרגש לנשמה ושהיא זה לא הגוף שלה וכו').
היא – בוכה יותר חזק, יותר בכאב, גוון של ייאוש בבכי
אני – אבל את יודעת, זה יהיה עוד המון זמן
היא – אבל זה יהיה, ואת לא יכולה לשנות את זה, אפילו לא את! אף אחד לא יכול!
אני – מנסה להזכר בגדולות שלי ואם השאלות הקיומיות האלה הגיעו כל כך מוקדם, מנסה להיות איתה בכאב הגדול מאד הזה, ההכרה הזאת שנחתה כך פתאום לגבי הזמניות שלה. הזמניות בכלל. המוות. וזה שאמא לא יכולה לעזור בזה בכלל. נושמת עוד קצת, מחפשת מקום לעצור (כביש החוף, תנועה ערה). נזכרת בזה שלמרות שמדובר בנשמה גדולה זאת עדיין ילדה קטנה ומזכירה לעצמי לחזור מהאבסטרקט אל שפת הילדים… אומרת לה – נכון עכשיו את ילדה קטנה?
היא – כן
אני – נכון אחר כך תהיי ילדה גדולה כמו אלי?
היא – כן
אני – ונכון אחר כך תהיי נערה כמו גו?
היא – כן
אני – ואז יהיה לך אהוב? ותהייה לך ילדה? תינוקת קטנה אולי….
היא – קצת נרגעת, טיפונת חיוך – כן
אני – והתינוקת תגדל ותהייה ילדה ואז נערה ואז יהיה לה אולי אהוב..
היא – או אהובה! (זה מהדיבור הקודם על מגדרים…)
אני – נכון, ואז יהיו לה אולי ילדים ואת תהיי סבתא, מביטה בראי, רואה חיוך קטן ולשון מלקקת דמעה, מתאפסת מהשוליים לכביש בחזרה…
היא – זה באמת עוד הרבה זמן
אני – כן
היא – אבל זה עדיין עצוב
אני – כן. רוצה לאכול אולי פנקייק? שנעצור?

* * *

סוד האושר, סוד הקיום האנושי, סוד האהבה, סוד השינוי – סוד הכל הוא – להשאר בקרבה בתוך כאב.

ככה.

להשאר בקרבה בתוך כאב, בתוך קונפליקט, בתוך ייאוש ודכאון, בתוך פחד.

להשאר בקרבה.

להסכים להיות קרובה כשקשה. באמת. הלכה למעשה. לא כסיסמא.

הרי כל כך קל לנו על ילדינו להגיד – למה הוא… למה הוא הולך כשקשה לו? למה חותך? למה מחרים? למה מסובב את הגב? למה מרביץ ומקלל? למה אטום? למה מפעיל מניפולציות כשנפגע? למה? למה….

הרי כל כך קל לנו על ילדינו לצפות שישארו לפתור. שיסכימו לדבר. שיסכימו לראות את האחר. שיסכימו להקשיב.. שיהיו מאירי פנים, שיסכימו לביחד…. שיסכימו לפתוח את לבבם לאחר שנפגעו… שיסכימו….

מציעה לבדוק –
מה את עושה כשקשה לך? מה את עושה כשרע? מה את עושה כשכואב? כשעצוב? כשמייאש? כשחלשה? כשכועסת? כשמאוכזבת? כשנעלבת?

האם את מרחיקה? מקרבת? "מסתדרת" ואז חוזרת?
מי נמצא איתך שם?
למי יש כניסה? והאם?

אני ממש מאמינה, באמת ובתמים, שכל הקשיים והכאבים בעולם – הם לא בעייה.
הבעייה היחידה הקיימת באמת היא הבדידות.

ואני נוכחת בכל פעם מחדש, שאם מסכימות להשאר, עם הכאב, עם העלבון, עם הפחד ועם הכעס – מתחולל נס.
שהלוא זאת אהבה בפעולה.

תודה. אמן.

Read Full Post »

הנה ילדה.

הילדה יכולה לעשות הרבה דברים לבד
הילדה לא יכולה לשרוד לבד. היא צריכה שיטפלו בה.
היא צריכה שישימו לב לליבה.

הילדה אומרת לי  –
"בבקשה, שימי אלי לב.
אני רוצה להרגיש מובנת. אני רוצה להרגיש רצוייה. אני רוצה שיתעניינו בי. רק רק בי. לא במה שאני עושה. לא בעם מי שהייתי.

אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים ותראי את נשמתי.
אני רוצה שתשימי לב אלי. לא צריכה "תשומת לב". תשומת לב זה לילדים קטנים. אני רוצה שתשימי את הלב. שתפקידי בידי את הלב שלך ותתייחסי בעדינות ובכבוד ללב שלי.

מבקשת שליבי יראה. שלא אהייה שקופה. שלא אהייה מובנת מאליו. שיקחו אותי בחשבון. את ליבי. לא כחלק מ"התחשבנות" לא כי צריך או כי אין ברירה. לא כי ככה נהוג או ככה מנומס וגם לא כי זה משתלם בסוף.

אני רוצה להיות חשובה, שיקחו אותי בחשבון – בגלל שמאד מאד רוצים. בגלל שאני אחת כזאת שרצונה חשוב. שדעתי חשובה. ששביעות רצוני יכולה להזיז את הרוח והעננים ולחולל קשתות בענן.

ומי שישים לב אלי יקבל עולם ומלואו. יקבל את ליבי".


הנה אשה

האשה יכולה לעשות הכל לבד
האשה יכולה לשרוד לבד. היא לא צריכה שיטפלו בה.
היא לא צריכה שישימו לב לליבה.

 האשה יכולה לרצות בזה
האשה יכולה לבחור את זה
האשה גם יכולה לשים לב לעצמה

 היא אומרת –
"בבקשה שימו אלי לב.
אני רוצה להרגיש מובנת. אני רוצה להרגיש רצוייה. אני רוצה שיתעניינו בי.
רק רק בי. לא במה שאני עושה. לא במה שאני לא עושה. לא אם תפקדתי או הסעתי או החזרתי או מצאתי את ייעודי או יש לי תואר באוניברסיטה או הפכתי לאמא או יש לי זוגיות או הצלחתי בקריירה.
מבקשת שיתעניינו רק רק בי. במי שאני.

אני רוצה שתסתכלו לי בעיניים ותראו את נשמתי.

אני רוצה שתשימו לב אלי. אני לא צריכה "תשומת לב". תשומת לב זה למסכנים או לחלשים. אני רוצה שתשימו את הלב. שתפקידו בידי את הלב שלכם ותתייחסו בעדינות בכבוד ללב שלי.

מבקשת שליבי יראה. שלא אהייה שקופה. שלא אהייה מובנת מאליו. שיקחו אותי בחשבון. את ליבי. לא כחלק מ"התחשבנות" לא כי צריך או כי אין ברירה. לא כי מרחמים עלי וצריך לעזור לי. לא כדי להתחשב. לא כי עזרתי לכם ועכשיו אתם מחזירים. לא כי ככה נהוג או ככה מנומס וגם לא כי זה משתלם בסוף.

אני רוצה להיות חשובה, שיקחו אותי בחשבון – בגלל שמאד מאד רוצים.
בגלל שאני אחת כזאת שרצונה חשוב. שדעתי חשובה. ששביעות רצוני יכולה להזיז את הרוח והעננים ולחולל קשתות בענן.

ומי שישים לב אלי יקבל עולם ומלואו. יקבל את ליבי".

 

Read Full Post »

מאת: נועה 

אסור ללכלך את השטיח בסלון.

זה שטיח צהוב עם קוים מתעגלים בחום ובכתום. באמצע יש עיגול, כמו אי.
ולילדה מלאת דימיון זה עולם שלם לשחק בו.
השטיח שעליו היינו נפגשים, טוב, לא ממש נפגשים. אבל יושבים ביחד.
למען אהבת האמת, כל אחד לבדו יושב במערך משפחתי מלא מסכות, הסתרות ושקרים.

כל האירועים המשפחתיים שלנו נערכו על השטיח הזה
ונדמה שבזמן שמעליו ישבו ועמדו והלכו אנשים שהתלבשו נורא יפה
ודיברו רק בצורה אדיבה ומנומסת
כל התולעים והרמשים והריקבון והמוות והכיעור רחשו מתחת לשטיח הזה
בתערובת מעוררת בחילה של שקרים והעמדות פנים ומסכה אחת גדולה ומכוערת.
מחייכת.
מפתיע כל כך שהשטיח הזה עוד עמד במקומו עם כל מה שרחש מתוכו, מאיים להתפוצץ.
הייתי נוהגת לשכב על השטיח הזה מתחת לשולחן
ועדיין להרגיש שאין לי מקום בטוח בעולם כולו
שאין איש שירצה לראות אותי באמת ולהיות איתי
שמשהו פגום בי כל כך שאינני מתאימה לעולם הזה, להעמדת הפנים הזו
שהצרימה הנוראית הזו היא בי, היא אני
הסכמתי להאמין בזה באמת.

הסכמתי לוותר על קול הידיעה הפנימית שלי
לשכוח את יופיה לחלוטין, את האמת שהיא
להוריד אותה ממקומה, לחבל בה, להכות אותה כדי שתשתתק
כדי לא להאמין לדבר שתגיד
כי האמת היתה בלתי נסבלת
ולא היתה אפשרות לשרוד שם לבדי עם האמת הזו שהיתה נקראת "הבית שלי"

כל כך התנתקתי ממנה, שכשהייתי בת 11, נשברה לי קערה על הרגל
וירד לי מלא דם והייתי רק עם האחיות שלי בבית וכשהן באו אליי ואמרו לי לשבת מה שאמרתי היה:
לא על השטיח. בואו נרד מהשטיח…….
כי אפילו לדמם היה אסור על השטיח בסלון.

את הכאבים שלך קחי בבקשה למקום אחר ותדממי בלי להפריע.
כאן אנחנו מנהלים חיים.
והם לא כוללים את הכאב שלך או בכלל את מה שאת מרגישה.
זה מאד מפריע לנו.

הייתי רק בת 11
ונדמה לי שלחיות במנותק מהרגשות שלי כבר היתה דרך חיים ארוכה אז
זה היה הרבה אחרי שויתרתי
כבר אז זה לא נראה לי מוזר.

כה חכמה ואמיצה וטובה הייתי
וידעתי לשמור על עצמי
וידעתי שאני חזקה מספיק כדי לשרוד עד שאפשר יהיה לחיות שוב
וזה עכשיו.

לאט לאט
להוריד את השכבות
לאט לאט
כפי שהיא מוכנה, הילדה הפגועה שבי
לאט לאט
להיזכר
ללמוד להקשיב
ולהישאר איתי
לאט לאט לאט

Read Full Post »

כנראה שמחר נמות (או מחרתיים…). אז אם אני חיה כאילו אין מחר – אני פשוט מדהימה!
איזה אלופה אני שכל כך מחוברת למציאות.  בכל רגע שבו אני מתעוררת ומפסיקה ללכת חמורת סבר ומוטרדת ברמי לוי במטרה לחסוך ולשמור ולאגור לקראת היום שבו אחייה –  אני כבר היום, מול הדייה הקופאית המקסימה מכוסת הראש מכפר קרע – חיה.

כנראה  שאף פריט מערימות הרכוש שצברתי לי עד היום לא יהפוך אותי לשמחה או רגועה או חזקה או אוהבת יותר ממה שאני. אם כך – כל מי שאומר לי "לא אכפת לך מרכוש, את לא יודעת לשמור על שום דבר" באמת מחמיא לי מאד…. כל מי שנכנס לבית שלי, מסתכל על האוטו שלי, מבחין בכתמים על השמלה החדשה שלי – בעצם רואה ניצוצות של גדולה.. את הילדה שכבר יותר מ 45 שנה מסרבת להאמין שיש חשיבות אמיתית לרכוש.

כנראה ששום אהבה של אף אחד לא תגרום לי לאהוב את עצמי ולהתמיד בזה. ניסיתי, בדקתי – זה לא עובד. אם כך – כל מי שמסתכל עלי וחושב לעצמו – היא אוהבת את עצמה יותר מידי, או – היא חושבת את עצמה יותר מידי – לא מבין שאין יותר מידי מזה. לא יכול להיות יותר מידי מאהבה או הערכה לעצמך.!

אז הברכה הטובה ביותר שאני יכולה לברך את כל מי שחפץ בכך בכלל, ואת ילדותיי בפרט –

לכו עד הסוף!

לכו עד הסוף – תאהבו את עצמכן הכי הרבה שאפשר, אל תתייחסו יותר מידי ברצינות לרכוש,
והכי חשוב – חיו כאילו אין מחר!

Read Full Post »

מאת: תמרה גיברשטיין

רוצה לספר לכם משהו עליי
שמצאתי לי בית
את הבית שלי, בתוכי, איתי
אני חושבת שהייתי אני בלי בית או שהיה בית בלי אני
כי נטשתי, הלכתי
לא אהבתי אותי באמת לא הקשבתי לי באמת, חיפשתי מישהו אחר שישמע
מישהו אחר שיאהב מישהו שיאשר
שיאמר לי מה הטעם
חיפשתי מי שיקח את כאביי את הפחדים שלי
מישהו להסתתר מאחוריו

והייתי לבד

גם בין המון אנשים הייתי לבד
גם בין אהוביי הייתי לבד ושנאתי אותי כעסתי, דרשתי ממני להיות מוצלחת, טובה, חכמה
דרשתי מעצמי להסתיר את הבכי את הקושי את הדיכאון
והתרחקתי עוד ועוד מהחיים וממני
הלב שלי התרוקן

מה שמדהים זה שבחוץ תיפקדתי, לא באמת אפשר היה לראות מה עובר עליי
אבל אני סבלתי
וככה לאט הסכמתי לבקש עזרה
וככה לאט הסטתי את מבטי אליי
וככה התחלתי להזכר מי זאת אני ומה רוצה באמת לעשות כאן בחיי
וגם שמתבלבלת וגם ששוכחת וגם שסוטה שוב, יש לאן לחזור
ויש אל מי לחזור

אני תמרה, אמא לסול אבינועם וים, בת זוג לגל
אוהבת ומאמינה ביצירתיות המופלאה של כל אחד בדרכו ושל דרכנו האנושית
אוהבת ומאמינה בקירבה, במפגש לב אל לב כבסיס וכמהות של היותינו כאן ולכל ריפוי שינוי צמיחה וגדילה של כל אדם

מתרגשת להזמין אליי למפגשים מרפאים

ריפוי שמתרחש מעצם הקירבה שנוצרת ביננו
בדרכים יצירתיות שמיוחדות למפגש הספציפי הזה
יש מקום רחב להביא כל מה שיש
פחד וכאב, דיכאון וחוסר טעם, יופי וכיעור
נצלול ביחד להביא אוצרות נשכחים של הנשמה
לביטוי כאן בחיים האלה

אני כל כולי (במיוחד אוהבת בדיבור בהילינג, קול, דמיון מודרך, מעוף אל האינסוף, צלילה אל המעמקים ועוד ועוד )
את או אתה כל כולך אם כל מה שהינך
והקסם המופלא שמסביבנו

תודה גדולה
תמרה -0575709735

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »