Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שינוי’ Category

מאת: הד

אז אתמול אמרתי לעצמי אם להיות בצד שלי או בצד שלו, אני בוחרת בשלי.
אם להיות בצד של הסגורים והשמורים או הפתוחים והפגיעים אני בוחרת בשני.
אם להיות מוכנה להתפעל ולהיות נדיבה גם כשאני יודעת שאולי אני אפגע, לעומת אופני הסגירות השונים שניסיתי לפני ושנוסו עלי אני בוחרת להיפגע.

אני בוחרת להיפגע כי אני יודעת שזה חלק ממפגש, כי אני יודעת שאם אני לא אסכים להיפגע, אני לא אסכים להרגיש, אני לא אסכים להתרגש, אני לא אסכים לשמוח באופן חסר הפשרות שאני יכולה לו, שאני מרגישה כל כך בקלות עכשיו. שהחיים האלה באמת לא שווים הרבה בלי המוכנות לחיות אותם. אני גם מסכימה להיפגע כי אני אחת שנפגעת, גם כשאין רווח בזה. כי אני אחת שקופצת לתוך משהו אם הוא מעניין, מסקרן, מרגש או מלהיב אותה, ולפעמים נפגעת, כי אני כזאת, אני לא יודעת לפעול אחרת.

והאמת שנפגעתי עכשיו, האמת שעכשיו ממש ברגעים אלו אני עצובה ופגועה. אין לי כוח ואין לי חשק, אני לא רוצה לישון ולא להיות ערה, אני רוצה לבכות וגם זה לא כל כך קורה. אני לא בדיכאון, אני עצובה כרגע, אני נפגעתי.

ככה עם הלב חצי פתוח ועם הגנות חצי מורדות ובלי להיות מוכנה, ככה זה קרה.

אז אתמול ניסיתי לחשוב על כל הפעמים שהייתי יכולה לראות את זה לפני, כל הפעמים שהייתי יכולה להגיד לו "שמע, זו לא אני זה אתה", "אין חיבור", "זה לא ממש זה", "אתה פשוט לא…. מספיק". והבנתי שהייתי יכולה לעשות את זה אבל שהניסיון שלי לאתר את הרגעים הללו ולהגיד "טוב פעם הבאה אני…" הוא פשוט ניסיון לראות איך אני מונעת את הפגיעה הבאה, לפני שאני יודעת בכלל מהיכן היא תגיע.

כן, החיים האלה לא מגיעים עם מפה, חוברת הפעלה או סימני דרך, אין "שביל האבנים הצהובות". המצפן היחיד שיש לי הוא אני, לכן אני בוחרת בצד שלי, גם כשבחור זה או אחר לא בוחר בו, גם כשאני עצובה, מבואסת, מאוכזבת ונעלבת, אני ממש משתדלת להיות איתי, להחזיק אותי חזק, אני נופלת ומרימה אותי, עד שזה עובר, עד שאפשר לחזור לדלג על האבנים ביחד, אני ואני.

הד

רשומות קודמות של הד:
הם לא יכולים – דצמבר 2011
אומקוששט – אוקטובר 2011

Read Full Post »

מאת: יסמין

אתמול זה קרה לי. עמדתי על פני תהום רוח טרפה אותי טלטלה ורצתה להכריע אותי.
קיבלתי עזרה. חייבת להודות לפעמים בלי יד מושטת אי אפשר להימלט מטביעה. המערבולת הפעם הייתה חזקה וסוחפת באופן מיוחד ומאיים מאוד. נבהלתי.

פתאום ראיתי אותי נסחפת נבלעת נעלמת בתוך חלל גדול שבו לא יוותר אפילו גרגר אחד מעצמי
הרגשתי כוח אדיר שבא לכלות אותי, מפחיד.
לרגע האמנתי שבכלל אין לי בחירה כמו ענן גדול שבא ויורד עלי ותופס אותי בלי מטריה ובלי יכולת מילוט .כן כזאת איימה התחוללה בי אני הצייד ובו זמנית גם הניצוד משהו לא נעים ומוזר.
אלו היו העוצמות שאחזו בי אתמול.

נשים יקרות לכבוד פורים, לכבוד הכוכבים, לכבוד הביוץ ולכבוד הירחים המלאים, בגלל שאנחנו נשים והנטייה שלנו לדעתי מתוך דפוסים חברתיים מעוותים היא להכיל ולהכיל עד שמתכלות מבפנים, לכבודנו אני רוצה להגיד דברים.

אני אומרת לכן, תזכרו – תמיד יש בחירה ויש בנו את הכוח להניע את הלך הדברים. אני מדברת אל אלו שגדלו עם מנת אהבה מוגבלת והרגל להסתפקות במועט. אלינו אני אומרת:
ראשית כל לגייס לחיינו כוח נשי פועם בעדנו שיהיה שם ברגעי סכנה ומשבר.
שנית להשתהות – אומנות החיכיון גם היא שלנו. לא להיענות מידית לכל גחמה גברית שעולה לו מהדבר הזה שלמטה…. פתאום בא לו אז הוא קורא לי, ואני שהרעב מנקר בה כבר מידי זמן, בהחלט כמעט טורפת כל גחמה כזאת.
שלישית – נשים. חברה קרובה לדרך כזאת שנאמנה ולא שופטת זה נכס גדול שאין לו תחליף!!!
לי אישית יש כזאת והיא גם הכירה לי את המטפלת הדגולה והחד פעמית שיש לי. עוד מפתח שחשוב ללכת לטיפול.
רביעית – להישבר. באתמול הזה שתיארתי קודם, משהו בי נסדק ומרוב פחד איבדתי שליטה וקרסתי לתוך הסדיקה אל שכבה שלא ידעתי קודם. "כשהלב נשבר –זורח אור גדול " שר אביתר בנאי. לפעמים זה נכון .
חמישית – שוקולד וחיבוק יוצרים את אותה תחושה בגוף. וכמו שאנחנו מכירות היטב את "הקרייווינג" למתוק טרם מחזור ויודעות שזה לא ממש יעזור כך לפעמים גם החיבוק – נדמה שזה ישכיח את הכאב אך אם אין לו "כיסוי" והוא חפוז, אינטרסנטי, תלוש ממערכת יחסים רגשית ואמיתית אז הוא רק פלסטר שירד עם הטיפה הראשונה / הדמעה הראשונה (והוא כבר הלך, לא יהיה מי שינגב לך ת'דמעות ..)
שישית – מוזיקה וספר טוב .ולא השירים הרומנטיים ששמעת איתו.
שביעית – לישון. הרבה לישון .אמנם סימפטום של דיכאון. נכון יש דיכאון! אז מה, גם זה יעבור.

ועכשיו אספר על הרוח שכמעט לקחה אותי – אני יסמין אישה בת 36 שופעת טוב ואהבה. מצחיקה נדיבת לב, חכמה, רגישה וחדת אבחנה, מתרגלת ומלמדת יוגה לפרנסתי ולמען שפיותי.
מלאת אהבה, שמחה, פראית, יודעת להתמסר כל כולי למה שיקר לי.
ואני רוצה את האיש, הגבר האחד שיבחר בי. לא בחלק ולא בכמעט אלא באופן שלם ומוחלט.
ואני אבחר בו. המערבולת שהייתה אמש קשורה בסיפורי האהבה שלי.

גדלתי במשפחה ענקית ערמה של ילדים ואמא רק אחת. בקיצור משוואה מושלמת וברורה לחלוקה לא צודקת לא מספקת לא הגיונית באהבה. גדלתי והתחלתי ללקט מכל הבא ליד כדי שרעבוני ישקט.    לימדתי את עצמי לקבל חיבוקים, להיות בהתניית אהבים עם גברים נשואים כי מה אכפת אני רגילה להתחלק על ה כ ל. עם תאומתי ועם כל שאר שארי הבשר במשפחתי. ככה שנים רבות כמעט 20…

אתמול המערבולת הגיעה כי הים הבין שבלי סערה לא ייפלטו חומרי הפסולת לשפה. אז אתמול שוב צלצל האיש כי פתאום החשק עלה לו ושלח הודעה והזמין אותי "לקפה" (קפה למי שלא מכירה זאת רק מילת קוד לרוב בכלל לא מגיעים לקפה אולי בבוקר כשהגופים רפויים.).
ואני עם הנייד ביד רואה לוע גדול שבא לטרוף אותי. שוב להתפתות לפרור ?? ואז להישאר עם לב שבור ריק וקר. בחוץ קר ועוד חיבוק אחד לא יזיק לאף אחד.
הוא מכיר אותי והוא נוגע בי כ"כ נעים וכשזה קרוב הוא אומר לי דברים יפים. אבל הוא טורף . הכוח שלי נמעך בתוך כפותיו העבות ומתמוסס לחלוטין. וכשנרגע לו שם בין הירכיים הוא שוכח שבכלל הייתי ונעלם כמו רוח רפאים בחלל. אולי זה הזמן לקפה ….

הבנתי שיש לי הזדמנות להקיא את הדפוס של הסתפקות. ולהפוך את זה להתרוממות.
ביקשתי את שתי עוזרות הדרך שלי הקרובות ביותר. שיחזיקו אותי. הדמעות שלטו בי חנק בגרון אחז בי. רוצה אהבה זעק הלב שלי, רוצה מגע זעק בית החזה שלי, רוצה למות ולא להרגיש יותר את החסך הזה יותר.

עזרתן לי. הקול הברור הנמוך שלך אילה שמכיר אותי היטב – חיבר אותי.
האהבה העצומה הבלתי מותנית המוחלטת שלך אורית הייתה לי גלגל הצלה.

עזבתי את הנייד בצד. הגיעה אחותי לביקור ובכיתי עוד קצת ופתאום אומנות השהייה הוכיחה את עצמה. נרגעתי. הלכתי לישון. שקטה.
כשמקיאים תמיד אחר כך יש הקלה. הקאה זה די דימוי טוב כי זה בא מלמטה צורב קצת בגרון ולא יכול לחזור אחורה. לאיש ההוא שלחתי בבוקר מייל. אמרתי שזה לא מתאים לי יותר. בשקט באהבה בלי הפגנה.

בלילה שאחרי עוד זמיר אחד (נשוי מותש) התעורר לחיים ושלח לי הודעה אם אני באה ל"דרינק " (זה ממש יכול להטעות, אפילו אותי ולחשוב שאני מחוזרת מאוד) סימסתי: "מצטערת פרורים כבר לא ישביעוני".

לחיי סעודות מלכותיות. נשפים של אהובות ואהובים אמיתיים. לחיי מערבולות וים שקט.

11

Read Full Post »

כשענבר ואני ישבנו בסלון ביתי, לפני קצת יותר מחודש, והיא אמרה – לכי על זה! לא האמנתי. באמת חשבתי שזה יהיה מין נסיון כזה, שאני אבקש והכי הרבה…. אקבל. והנה עכשיו יום אחרון לקמפיין הזה. שהוא מבורך ומלא בתמיכה ואהבה והתפעלות. וזה… הצליח!. מנסה לרשום את ההצלחה הזאת על לוח ליבי ולא לדפדף אותה הלאה (כפי שאני נוהגת לעשות להצלחות, בנותי החורגות).

אז היום זה היום האחרון לקמפיין. ומחר הוא נסגר.
ולכבודו שיחררנו שיר נוסף שכתבה סיגול אור אחות ליבי ולהלחין שי אור אהובי.

אתמול ערכתי את המצגת הזאת והשתמשתי בצילומים שעשיתי בזמן שהילדים הצטלמו לקליפ שמכין עמית פישר לשיר אחר בכלל (יש לי אותי) מתוך הדיסק. את הילדים הוא גוזר מהירוק ומדביק אותם באנימציה על ציורים מרגשים מאד. כשייצא אשתף אתכן.
הילדים האלה, שהם מהבית העגול, כל כך מרגשים. במשך שעות רבות היו סגורים בקומה 3 בתל אביב. לא כולם חברים אחד של השני בכלל… וכל כך הרבה סבלנות וריכוז ויצירתיות וסבלנות וסבלנות ורוח טובה של נדיבות ושל עניין. תראו אותם כאן.

ואם עוד לא נכנסתן לקמפיין ורוצות עוד היום. אז הנה שוב הקישור
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=581

חג של ניסים.
של הפיכת אין ליש.
של חיבוק והכלת החושך
ובמיוחד של הסכמה להיות אור.
חג שמח!

תודה רבה ממש מאד ובמיוחד!

Read Full Post »

לפני 3 שבועות מצאתי את עצמי עומדת בחנות צעצועים גדולה, מול מדף עצום וגבוה מלא בבתי בובות. בעודי מסתכלת בהם הבנתי שבעצם אני מסתכלת כבר הרבה זמן. שבעצם לא כל כך יודעת מה עושה שם וכמה זמן אני שם, ומה אני אמורה לעשות ולמה דווקא שם…
מכרה שעברה שם במקרה הסתכלה עלי ושאלה אם אני בסדר. ככה הבנתי שאני לא בסדר.

משהו מוזר התרחש. המוח שלי הפסיק לפעול כרגיל והתחילו כל מיני תופעות מאד מוזרות. בעיקר זרמים לצד שמאל של הגוף ואוריינטציה מסוג חדש.. מרחקים חדשים, ריחות חדשים צלילים אחרים וממקומות שונים צבעים אחרים. ותחושה מאד לא טובה. לא ברור למה הסירה הזאת לא עוצרת ומתי לעזאזאל תיפסק המחלת ים הזאת. מוזר…
אחרי כמה שעות, בבית חולים, נתנו לזה את השם – "אירוע מוחי חולף". זה הרכוש החדש שהצטרף לרשימת המאורעות המטלטלים שעברתי בחיי.

ההסבר שלי קצת שונה. השם שאני נתתי לזה הוא קצר כתוצאה מעומס יתר.
הפסקת חשמל בגלל צריכה מוגזמת ולא מבוקרת. משהו כזה…
מה שנפגע אצלי הוא המח הימני. זה שאחראי על רגשות ועל אינטואיציה ועל תחושת אחדות עם כל היש ועל אמונה ועל יצירה (ועל רגשות כבר אמרתי?). החלק הזה, שעבד שעות נוספות, ולא תוגמל – בחר לפרוש. להתפטר. לא התאים לו יותר ככה.

יש פיתגם כזה באינדיאנית שאומר "אם לא תקשיב ללחישת הטומהוק מתקרבת תקבל אותו על ראשך". אלוהימה המתוקה שלי, שברור שהיא ממש בעדי, שלחה לי לחישה רצינית. ואמרה כמו שאמהות טובות צריכות לומר לפעמים, "עכשיו תקשיבי!".
לא אחר כך, לא עוד מעט, לא כשהילדות, לא כשהאוברדראפט, לא כשהדיסק, לא כשהמטופלת הזאת, לא כשהזוגיות, לא כשתרזי, לא אחרי ולא לפני ולא כלום! עכשיו!

אז טוב, כאילו שהיתה לי ברירה, הקשבתי. ממש ממש טוב. במיטה. בבית. במנוחה. לגוף שלי, למרחב המוזר שיצר המוח המתעתע שלי, ללב שלי, למקום הזה שלא יודע לנוח ולעצור, לגבולות שלי, לאיזורי הבחירה שלי, לנזילה שלי החוצה מבלי משים, לסדרי העדיפויות שלי. הקשבתי.

ולאט לאט אני חוזרת. אני לא מרגישה שאני ממשיכה. לא חוזרת למה שהיה (למרות שמבחוץ אולי לפעמים לא מבחינים) אני מרגישה שאני מתחילה. מתחילה גלגול חדש בתוך הגלגול הזה. חיים חדשים עם גוף, לב, נסיון וראש של בת 45.

בזמן הזה, שבו החיים נעצרו, יצרתי (ביחד עם שי) קמפיין שאני מאד גאה בו.
בגלל הפגיעה במוח הימני, איכשהו התחזקו תפקודים של השמאלי. "תיקתקתי" את הקמפיין הזה ואת כל יחסי הציבור שלו כמעט מבלי משים, כמו 3 מנהלות בכירות והמזכירות שלהן. בקלות. ככה, הרבה דברים בעת ובעונה אחת. ככה זה כשהמוח משתנה.

יצרתי באמת יש מאין. ממש כך.
ביקשנו 22,000 שח. נתנו לזה 34 יום.
זה הגיע, במלואו תוך 10 ימים.
יש מאין. 22,000 שח שלא היו לנו קודם – עכשיו יש. בקלות.

המוח שלי המתוק ובמיוחד החלק הימני שלו עדיין לא חזרו לגמרי למקום.
למשל – אני לא יכולה לבכות. שזה באמת ממש ובמיוחד מוזר. הלא אני זו שבוכה, לא? אז זהו – שלא.
הצלחתי לבכות פעמיים ב-3 השבועות האחרונים. וגם לא איזה בכי… מוזר…

אז ככה אני לומדת את עצמי החדשה, לוקחת איתי מהגלגול הקודם את מה שמתאים לי, משאירה מאחור את מה שכבר לא. ממציאה אותי שוב. הללוייה!

מזמינה אתכן להכנס לקמפיין הזה, של הדיסק שלנו, שהוא כל כך חשוב לי ויקר לי, ושאני גם מסכימה להגיד שהוא חשוב לעולם. ולתמוך ולספר. אנחנו עדיין ממשיכים למרות שכל הסכום שם. גם כי זה בעצם לא מספיק (יש הרבה חובות ששילמנו על הדיסק עד כה).
וגם ובמיוחד בגלל שאני באמת באמת מאמינה שלכל ילד בעולם מגיע לשמוע שבדיוק בדיוק כמו שהוא ככה זה טוב. ולכל אמא ולכל אבא מגיע לשמוע את זה גם.
וגם בגלל שבעיני ככה מחוללים מהפכות.
מהלב אל הגוף
אל אנשים אחרים
אל העולם
אל האינסוף
ומעבר לו.

הנה כאן – https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=581



אני מודה מאד מאד ממש ממש לכל מי שעזרה לי. לכל הסירים הנפלאים שהגיעו לכאן ולכל ההתעניינות ותשומת הלב וההקשבה, לכל הטיפולים, לכל ההסעות לבדיקות, לכל מי שהיתה עם הילדות שלי, שהקשיבה לאהוב שלי.
התמיכה שקיבלתי כל כך ריגשה אותי וכל כך לא היתה מובנת מאליה. תודה נשים אהובות רחבות לב. תודה.

Read Full Post »

בואו נודה באמת –

אם כל הכאב והפאדיחה שבדבר, אנחנו, והאמהות שלנו, והסבתות שלנו לדורי דורות – השארנו בידי הגברים את הקשר עם אלוהים. אפשר להתלונן על דת כזו או אחרת, שהיא מפלה את הנשים והילדות, שאין בה חמלה, שהיא נוקשה, סמכותית ושיפוטית, אבל זה קצת כמו להאשים את רכבת ישראל שאיחרת לפגישה בזמן שאת עצמך הגעת לתחנה בשעה איחור.

לא באמת משנה אם קוראים לזה האל, האלה, ישו, קרישנה, ביבי, או פאפאג'יג'י – אנחנו, אם כל החכמה הנשית והחמלה האימהית והיכולת המולדת לגרום לכל גבר להסתובב ולהסתכל בדיוק לאן שנרצה שיסתכל. אנחנו – איפשרנו אלפי שנים שהעצמה והסמכות והמקור בתרבות ובמשפחה שלנו יהיו גבריים. במילים אחרות – כאלה שמתאמצים להשיג את קירבתם, שנאבקים לקבל את הערכתם, ושבדרך כלל בגלוי או בסמוי מפחדים מהם.

מה יצא לנו מזה?

בדרך כלל מעט שקט תעשייתי – לגדל את הילדים בלי שיפריעו, לדבר עם החברות בלי שיתערבו לנו, לטפח את האשלייה שיש עולם חלופי מוגן וקסום לנשים בלבד.

מה עוד יצא לנו מזה?

חרא של עולם. עולם שבו הילדים מפחדים מההורים שלהם ומהמורים שלהם, נשים מפחדות מגברים, גברים מפחדים מנשים, וכולם בורחים מפחד שינצלו אותם בשאיפה להגיע לעמדת הכוח שממנו יוכלו לנצל אחרים.

כל כך הרבה פעמים ישבתי מול אשה רכה ועדינה, חכמה ופתוחה, שברגע שעברנו לדבר על הילד שלא מסכים לסדר אחריו את הצעצועים שלו – מבטה הופך נוקשה וקר ובאורח פלא קולה הופך גברי לגמרי, מיישירה אלי מבט זועם ואומרת "יש גבול למה שאני יכולה לאפשר…".

האם זה הכרחי להשתמש בכוח שבידנו כדי לשלוט? כדי להעניש? כדי להראות מי הבוס?

אלפי שנים נשים וגברים ענו על השאלה הזאת בכן גורף ולא העלו בדעתם לשאול –
האם מי שמשתמש בכוח שלו כדי להראות מי הבוס מתאים להיות בוס?

כשמקור העוצמה הוא אימהי – אם זה בבית עם הילדים, אם זה המורה בכתה או באוניברסיטה או באשרם, אם זה ההוויה הבוראת כל – המקור הזה, אין לה צורך להראות את כוחה. כוחה הוא מהותה. מעצם קיומה היא קרקע לכל קונפליקט ולכל כאב לעשות את דרכו בקצב שלו, אל האיחוד, אל הריפוי.

בשונה מהאלים והמורים וההורים שכמו עמדו מחוץ לזירה ודירבנו את הילדים הנלחמים "תראה לו מה זה!… אל תוותר!… אתה יותר חזק!… אתה עושה יותר ניסים!… אתה טוב ממנו!…" היא נכנסת לזירה בחיוך, בצעד בוטח, מתיישבת ומתבוננת בשניהם בסבלנות, במבט שלא ניתן להתעלם ממנו. ואז, תוך 20 דקות או תוך 200 שנה – הילדים המתוסכלים חשים את חוסר הטעם הנצחי שבמאבק בינהם, מוצאים את הדרך שלהם להתיישב לידה ומתישהו גם להביט זה בזה ולהבין שיש מספיק לכולם, שהטוב של אחד רק מגדיל את הטוב של האחר, ושמה שמחבר בינהם גדול פי אלף מהמפריד.

משתפת אתכן כאן, בשיר שכתבתי פעם, בשפה של ילדים, על אלוהים.
שתהייה שנה טובה מאד, מלאה בסליחה וברוך.
אמן.

 

Read Full Post »

שפת הלב – שפה נשית, שפה חדשה.

 

1. ברכות ובעדינות

מקשיבה עד ש"שומעת" פתח. מחכה לשאלה.

לא עונה על שאלה שלא נשאלה. מבררת ומוודאת ממש טוב שמדובר בשאלה ולא במשהו אחר שמתחפש לשאלה, שמתחפש לפתח. ואז – לא מתפרצת כי אם – מבקשת רשות.

אחרי שדפקת בדלת וקיבלת אישור כניסה, כדאי אפילו לדפוק שוב על כל אחת מהדלתות של החדרים באותו הבית. חדרי הלב. מחדשת את הבקשה, מחדשת את ההסכמה, מקבלת שוב ושוב רשות כניסה.

ואז את יודעת שיש מי שתשמע. שרוצה לשמוע. שמה שיכנס יחלחל ויהדהד ויילקח למקומות הנכונים.

וזה גם הסימן שאת נותנת ולא לוקחת.

2. לתת ולא לקחת

המדד לנתינת אמת היא תחושה ברורה של התמלאות,  גדילה והתחזקות.

אם נדמה לך שנתת ונחלשת – כנראה שזאת לא שפת הלב וזאת לא אהבה.

3. אהבה "לוקחת" אמת

תמיד כשמונחות על כף המאזניים אמת מול אהבה – האהבה מנצחת (את האמת, את מה שצודק, את מה שנכון, לפעמים אפילו את מה שנראה הכי מדוייק). האמת חשובה רק כשהיא מקדמת ומרחיבה את האהבה. האמת היא בשירות האהבה ולא להיפך. שפת הלב מעדיפה את הדרך על התוצאה ומבקשת שתהייה הלימה אנרגתית בין הדרך למטרה. למעשה אהבה היא גם הדרך וגם המטרה, והאמת היא סוג של תופעת לוואי מגניבה…

4. הכל אישי

(ואם עוד פעם מישהו יגיד לי "זה לא אישי" אני אבקש שיעביר לי את הכלב שלו…). שפת הלב היא אישית ולא כללית. אין בה אמיתות גורפות. היא מלאה בסתירות ובדברים שלא ניתנים להוכחה ("לא רציונאלים"). סם המוות של שפת האהבה הוא הכללות. אותו הדבר יכול להיות אמת אצל אחת וזיוף אצל אחרת, מגדיל בזמן אחד ומכווץ בזמן אחר. (בדרך כלל כשאת מדברת בגוף ראשון נקבה בזמן הווה את הופכת לאישית, ושפת הלב הופכת לשפתך).

5. תחושות הן אובייקטיביות. תמיד.

בשפת הלב המדד האובייקטיבי היחידי הוא התחושות. את תמיד יודעת מה מרחיב ומה מכווץ אותך. מה מושך ומה דוחה. המאמץ להוכיח שמה שהרגשת הוא נכון או אמיתי, הרצון לגבות את התחושות שלך בעובדות – כל אלה זכר לזמנים שבהם את אף אחד לא עניין מה נכון לך. זמנים שבהם סמכות היתה דבר חיצוני.

6. הגודל כן קובע

ככל שאת גדולה יותר – אני גדולה יותר. ככל שאת מרשה לגדולה שלך לתפוס את כל המקום בעולם החומר – כך מתרחב מקום לצידך למי שאוהב אותך. הטוב שלך מגדיל את הטוב שלי ולהיפך. יש מספיק. אם אני רוצה שתתפסי פחות מקום או שרוצים את זה ממני – זאת לא אהבה. כשאת מתחילה להתכווץ בשביל אחרים כנראה שוב שכחת את כל זה. (לא נורא…).

7. אין למה לצפות.

שפת הלב לא מתאימה למסחר. אין לי ציפיות ממך. אפילו כשאני מבקשת משהו. כי אני לא באמת רוצה שאת… ואם כן אז התבלבלתי. כשאני מרגישה אכזבה או תסכול ממשהו שאת… לא מדובר באהבה

שפת הלב היא נטולת אינטרסים ונטולת מטרות. נטולת שיפוט. אני מקשיבה בשביל להקשיב. כמו אמא, יכולה לחבק ולהכיל כל מה שתשימי שם. עד אינסוף.

8. קסם

יש מקום לקפיצות לא הגיוניות ולא צפויות למקומות אחרים לגמרי. להפתעות והרפתקאות. נכון שדבר מוביל לדבר מוביל לדבר, אבל יודעים את זה רק בסוף. כשהכל הסתיים. הקסם עצמו אינו לינארי. שפת הלב מתרחשת בכמה רבדים בעת ובעונה אחת. התשוקה לדעת לאן זה הולך, להיות בטוחה שזה יצליח, להסביר מאיפה זה בא – כל אלה שרידים של האשלייה שהשליטה תגן עלי. וזאת שפת השליטה, שפה מצויינת להשרדות באותן התקופות הקצרצרות שבהן אין שימוש לשפת הלב…

* * *

שפת הלב אינה שפה גבוהה. היא שונה מהותית מכל אותן שפות שקירבו אותנו לשמיים והרחיקו אותנו מעצמנו ומהקרובים לנו ביותר. היא שפה פשוטה. כל ילד בן שנתיים נפגע עמוקות כשמרגיש שאמא או אבא שלו מדברים איתו בשפה אחרת, ולא חשוב מה היא. אנחנו מדברות בשפת הלב מרוב שאין לנו זמן לבזבז. אם נפגשנו – כל מה שנרצה זה להפגש עוד. ושפת הלב מאפשרת בדיוק את זה. מעצם השימוש בה – נושרות מעלינו שאר האפשרויות לנוכחות אשלייתית שאין בה מפגש. (ההתנשאות, הניצול, השימוש לרעה, האינטרסנטיות, השכלתנות, החקרנות, האטימות, החיפוש הילדותי אחר בית ושייכות, התשוקה הילדותית לקבל תשומת לב כל הזמן מכל אחד…).

ולמה להפגש?

את זה תגידי את.

Read Full Post »

אם היתה לי אמא
הייתי אומרת לה –
אמא, כואב לי הלב
והיא היתה מקשיבה לי
ומנחמת אותי
ומבטיחה לי שזה יעבור.

אם היה לי אבא
הייתי אומרת לו –
אבא, כואב לי הלב
והוא היה מזמין אותי להשען עליו
ומסיח את דעתי
ומבטיח לי שזה יעבור.

אם היתה לי אחות –
הייתי אומרת לה –
אחותי, כואב לי הלב
והיא היתה מבינה ומזדהה
ומראה לי את הלב הכואב שלה
וככה היינו ביחד מתנחמות…

הלב הסדוק, ההבטחה שלא מומשה, התנאים לאהבה, הבושה, האשמה…
כל אלו – חומרים. חומרים מזינים שמשנים את צורתם לטוב.
שמאפשרים ללב להוביל אל האפשרי, אל הביחד
שוב ושוב ושוב
מקווה שעד יום מותי.

חיים.

תודה אמן.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »