Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘שינוי’ Category

לפני בערך 4 שנים פתחתי את הבלוג הזה. נשימהות.
זה היה בוקר של מחלה שבו שוטטתי בשעמום במחשב, מבחינתי – הרבה לפני עידן הפייסבוק וכתבתי (סתם, כאילו סתם..) בגוגל – "איך פותחים בלוג".
ואז הגעתי לתבנית כזאת של בלוג והתחלתי למלא אחר ההוראות –
"בחר תמונה" מממ…. זאת נראית לי יפה – בחרתי!
"בחר שם" מממ… נשימהות נראה לי טוב. גם נשים. גם נשימה. גם אמהות. גם מהות. – בחרתי!
וכך הלאה עד שקם הבלוג – נשימהות.

ואז כתבתי את הפוסט הראשון (בלי שבכלל ידעתי להגיד את המילה "פוסט") וקראתי לו "אני כאן".
וגם כתבתי "מי באה?". ולהפתעתי עוד ועוד נשים הגיבו ב"אני כאן". ככה זה נולד…

ועכשיו –
עכשיו נוצר כישוף. נולד הספר "אשה יודעת".
הספר הזה הוא באמת מכושף, כך שבלי בכלל להסביר איך הוא עף ואיך מתחבר ואיך הוא משפיע ואיך הוא מושפע – אני מרגישה שכל מה שצריכה לעשות זה לעלות על הגל, להתמסר, לא להפריע, לא להתנגד.
עכשיו זה אחרי שכבר עברו המון המון מים בנהר הזה של הלבבות של הנשים.
ועכשיו אני מעיזה לצאת לכל העולם עם המילים שלי. שנאספו בחושך. בשקט.
ועכשיו זה אחרי שבמשך שנה שלמה קרן בר ציירה ואיירה את המילים ונתנה להם עומק והבעה בכשרון שאין שני לו.
ועכשיו אני גם מעיזה לבקש תמיכה בכסף (כן, כן, השם המפורש) כדי לממן את כל ההפקה המאד יקרה הזאת של הספר.

אז הנה הקישור לדף שלי באתר הזה של הגשמת חלומות שקוראים לו הדסטרט

(ממליצה מאד לצפות בנשים שבסרטון במחשב ולא בטלפון)

אז… את באה?

כל כך מודה לך ולך (ולך..) על תמיכתך,
זה כאילו פוסט כללי אבל בעצם רואה בעיני רוחי כל כך הרבה נשים,
כל כך הרבה מבטים, חיוכים, דמעות הבנות פחדים ואסימונים שנופלים, הבנות, בחירות חדשות
כל כך הרבה גדילה והתרחבות ומבטים של הסכמה ו…

נראה לי שיצא ספר משהו משהו 🙂

חיוך, דמעה, מבט

אורית פיול אור

תודה כרטיס 4
ציירה – קרן בר

דרך אגב – בספר עצמו למעט הדפים של הציורים והמילים שהן כמו תפילה או שיר – יש עוד הרבה טקסט שקשור בנושאים השונים – דימוי גוף וקירבה והנערות המנותקות שהיינו ומה שהסכמנו לעשות כדי שיאהבו אותנו ואיך נדבר עם הבנות שלנו ואומץ לחולל שינויים והסכמה לשאול שאלות אמיתיות גם כשזה מטלטל את כל החיים וההשפעה שלנו על הגברים והילדים והילדות והמשפחה שלנו ודיבור בשפת הלב ו… ו… ו…

 

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מחברת

כשהתעוררתי בבוקר סיטה כבר היתה ערה. היא הראתה לי את הציור שציירה ושאלה – את מבינה מה זה?
בבת אחת התמלאו עיני בדמעות. ברור שהבנתי. בציור של סיטה היתה מחברת שבה היתה מצויירת מחברת שבה הייתה מצויירת מחברת וככה עד אינסוף…
כשהייתי ילדה הייתי עושה עשרות ציורים כאלה. אותי מציירת אותי ובציור רואים אותי מציירת אותי מציירת אותי וככה עד אינסוף…
כשהייתי ככה מציירת הייתי צוללת עמוק עמוק עמוק. למחוזות של כישוף של זמנים מעורבבים של עבר ועתיד של אינסוף אפשרויות.
הייתי מתמלאת בתקווה ובאמונה בלי לדעת להסביר בכלל למה. רק מאוחר יותר הבנתי שככה פגשתי אותי מזמנים אחרים ויכולתי להקשיב ללחישה שנותנת תקווה לעתיד. שמסבירה לי את העולם הזה ואיך בדיוק אני נקלעתי אליו ולמה דווקא ככה. לא ידעתי להגיד מילים על זה. אבל הרגשתי. כל כך חזק וכל כך ברור עד שמוחשי לי עד עצם היום הזה. עד שמשרת אותי כמעט בכל כישוף ובכל פגישה גם כשאני כבר כמעט בת 50.

לפעמים כשעושים כישופים חוצי זמנים – הולכים אל ילדה שפעם פעם… ולוחשים משהו באוזנה, או מראים לה דרך, או משתילים איזו הבנה או תקווה או אמונה בזמנים ההם, שיעזרו לה להגיע לזמן הזה. אבל בעצם, הגענו לזמן הזה כשיש באמתחתנו כישוף שנעשה פעם פעם כשאשה הלכה אחורה לילדה שהיתה ולחשה לה משהו שעזר לה להגיע לזמן הזה שבו יש אשה שפעם היתה ילדה שמישהי לחשה לה..

זה בלתי נתפס ההתרחשות הזאת בעת ובעונה אחת, בכל הזמנים.

ככה כישופים

ככה נשים

בעת ובעונה אחת. הכל מהכל. הכי למעלה והכי למטה. הכי סתמי והכי משמעותי. הכי מרגש והכי מייאש.

ככה אני

ואת?

כשכתבתי את השירים לילדים וחשבתי מה אני רוצה לתת להם היה לי ברור שכישוף הזמנים הזה חייב להכנס אבל לא ידעתי איך.. בלי שישמע מוזר.. אז כתבתי את השיר הזה – "מחשבות" וחשבתי שבטח תהייה איזה ילדה או ילדות או ילדים שישמעו את זה – וזה יריח להם מוכר.. ניחוח לא מוסבר של הבית שמחכה להן כשיגדלו. ואולי בלי בכלל להבין ירגישו לרגע שיש עוד ילדה שדומה להם, והם לא לבד.

Read Full Post »

מאת: קרן פרננדס

 

נשימהות
נושמת עמוק אל קירבי את המהות הזאת
המהות של נשים שמכילות עוד ועוד ועוד

בתוך ימים של כאב עמוק שלובש ופושט צורות בעוצמות.
מהות נשית מכילה ומכילה ומכילה
כמו אמא טובה שאוהבת בלי שום תנאי
שמאפשרת להכל להיות ואוהבת ואוהבת בהכלה אין סופית

בתוך ימים כאלה של כאב עמוק נמצאת מוכלת לעומקו ע"י נשים ועוד נשים
ע"י האשה שאני, ע"י האשה הגדולה האחת שנמצאת בכולנו.
במהות-בנשימה-בנשימהות.

והיא רבת חסד האשה הזאת.
והיא עוטפת אותי ומלטפת מכאוביי
ואומרת לי- כן,כן,בואי באשר תהיי.
כמו אשה ליד אשה בעת לידה
רואה את כאבה את יופיו את עוצמתו.
מזילה איתי דמעה ומשתתפת איתי בכאבי.
נותנת לו מקום ועוד ועוד
מרפאה ומרפה
זאת המהות הנשית.

תודה לך.
את ואת ואת , תודה על קיומכן
תודה על רחם של חמלה אין סופית.
על רחם לגדול בה ולהיות מוזנת באהבה- מזון מלכות.
תודה על כל הרוך הזה, על הנוזליות
על המים והדמעות.
תודה על השיקוף הזה של מהות שחיה בקירבי- קרוב קרוב
שמנשימה אותי חיות
בימים כאלה של כאב רוטט.
תודה על היופי הזה שמשתקף אל תוכי
והוא אני והוא את
והוא אין סופי.

"אני האם הטובה
אשאר איתי עד שארדם
בלילות המתארכים" (לונה)

23 (2)

Read Full Post »

וזה הדף השני. תקשור של מעגל נשים. כל אחת כתבה ואז הקראנו בסדר "אקראי". הנה כאן. מוזמנות מאד להוסיף את שלכן ולהזין את המעגל ולהיות ניזונות ממנו. והפעם – "להפסיק להסתתר מאחורי עצמי".

להפסיק להסתיר את עצמי

כי אין שתיים אני, כי זה לא סותר, כי אם אתן את המקום לי בגלוי, ברגוע, באהבה – אולי אפגע, אבל אולי גם אשמח מאד ואצחק מאד ואתרגש מאד וארגיש את הלב שלי רוקד. זה כמו לזוז לעצמי מהדרך, זה כמו לא לעשות את עצמי, אולי אפילו לא לזוז בכלל בכלל, אפס מאמץ. ואז – מה – יש – הכל אחת גדולה כמו בלון ענק שמכיל כל מה שיש, מייד, לפני ההבנה. שכל כך הרבה כח יש להעמדת הפנים, להתבוססות בידיעה, השענות על על איזורים בטוחים, של עזרה לאחרים. שאני ועצמי יכולות להיות אחד, שאני ועצמי יכולות כבר לא להפרד, שאני ועצמי חברות, שאז הפנים והחוץ והחושך והאור הופכים להיות בהתאמה. שאז נוצר תואם בין כל המרכיבים והעוגה טעימה טעימה. לחשוב שיש משהו לעשות, לחשוב שצריך להתארגן, לחשוב שצריך לחשוב, שמשהו לא כשורה. לחשוב שהנה הנה תכף יגלה, לחשוב שאני מכוערת, מלוכלכת, לחשוב שאני רעה ונוראית, לחשוב שאני לא אהובה, לחשוב שאני לא ראויה, לחשוב שאני… להפסיק להסתתר מאחורי עצמי ולחשוב שאני…! אני כבר לא צריכה את זה. כבר לא רוצה את זה. רוצה כל כך משתוקקת ומתאווה להתגלות, להתפשט. לבוא, לעוף, לרקוד, לצעוק, לשיר לצווח. להיות האחת שהיא אני, שהיא הכל, שהיא אני אני אני אני…!  כי זה כבר לא מצליח ממילא, כי את באמת לא יודעת כלום אז אין מאחורי מי להסתתר, כי הבלבול הוא תהומי, כי הקרקע יציבה, כי ממילא את לא מצליחה להסתיר לא ממך ולא מאחרים, ואם זה כבר שם, אם את ממילא ניצבת בחזית של חייך, תחת אור הזרקוקים, עם רגליים רועדות, אז לפחות להיות, לא?

Read Full Post »

נוסעים בלילה באוטו. לפנינו משאית גדולה, כלובים, כלובים – תרנגולי הודו. צפופים. בדרכם האחרונה.
אלי רואה ופורצת בבכי. תמיהה איומה כאילו כל סבל הקיום רובץ על כתפיה.
למה? למה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שככה? איך זה יכול להיות שככה אנשים עושים?
בכי כזה שאין דרך לנחם. שאי אפשר לנחם.

היא אומרת אנשים הם מגעילים. אומרת שאנשים הם סתומים. איך יכול להיות שככה עושים?
יותר מאשר הצער על התרנגולי הודו תקף אותה הצער על האטימות האנושית. ככה זה היה לפני כמה ימים.
אני נוהגת, כביש החוף, בכי שנמשך מנתניה עד קיסריה ורק רוצה להעלים את זה. להעלים את הבכי את הכאב את הנסיבות שבגללו פורץ.
קשה להכיל כאב כזה. קשה להכיל כאב כזה במיוחד כשהוא הכאב של הבת שלך.
עוצרת את עצמי מלתת נאומים קרמתים על בחירת התרנוגולות בגלגול הזה, ונאומים דתיים על הכוונות הגדולות של אלוהים ונאומים "מדעיים" על הדרך המהירה שבה ימותו בלי להרגיש… עוצרת את עצמי מלנחם ולעודד בידיעה ברורה שהכאב הזה – יש לו מקום. שהריפוי הפעם הוא לאפשר לה להיות בכאב הזה ביחד איתנו, ההורים שלה, בלי שתושתק, בלי שדעתה תוסח, בלי תירוצים והסברים. פשוט לכאוב כי זה כואב ולהיות ביחד.
נושמת. עוד נושמת. מרחיבה בתוכי את המקום המכיל. אומרת לה שככה זה ושזה באמת איום ונורא וככה זה כואב מאד. הרבה כאב באוטו.

עד שנגמר.

בזמן אמת לא נראה שיגמר לעולם. הכאב מתחבר עם פחד שאולי זה לא יגמר אף פעם, שאולי זאת לא דרך נכונה ובעצם צריך לעזור לה לעבור הלאה, שאולי יש כאן טעות, שזה ייטע בנפשה צלקת עמוקה מידי.
ואז (מתמיהה כל פעם מחדש) זה פשוט נגמר. כמו תמיד. היינו ביחד בכאב. עד הסוף. והוא עבר.

ואני רוצה לחשוב שהחוויה הזאת תעצים את נפשה כפי שהעצימה את נפשי, ושהיא תרגיש שהיא "יכולה עליו", על הכאב, שממילא קיים בחיים האלה בתוך גוף, ושתוכל גם להיות ביחד ולא להתרחק ולא להסתגר ולא לפתח כל מיני אמונות חוסמות בגלל בדידות,  כאלה שפיתחתי אני כשחוויתי כאב או פחד לבד.

היום בפגישה עם אשה עלה הזכרון הבא –
בת 11 בערך, נתקפת בבהלה, מבינה איכשהו פתאום שהחיים זמניים. מפחדת מהמוות. פחד אמיתי ואותנטי וטבעי ותמים. פחד מוות. הכרה בזמניות, בחולשתו של הגוף.
היא רצה לסלון בו נמצאים הוריה ומשתפת אותם בפחד. בתגובה היא "נמעכת" משני צדדים – מצד האבא – שמבטל לגמרי את הרעיון ומנפנף אותה בכך שממליץ לה להפסיק לחשוב על דברים כאלה. ומצד האמא שמסבירה לה שזה לא באמת זמני אלא חלק מגלגול נשמות אינסופי ואחרי שמתים חוזרים בתור אבן או פרח או תינוק חדש או.. ולכן זה לא באמת סופי.
והפחד? הפחד כבודו במקומו מונח. מוטמן. נקבר עמוק בתוך ליבה.
והיא עצמה נשארת לבד, לא מוכלת ולא מובנת.
ויותר מכל לא מקבלת אישור להרגיש את הרגש הקשה הזה ובטח שלא לבטא אותו.

אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני הייתי יכולה להיות גם האבא וגם האמא בסיפור הזה.
כל כך הרבה פעמים "הזזתי" הצידה כאב או פחד, מתוך שלא יכולתי להכיל אותו בעצמי.
כל כך הרבה פעמים ניחמתי או עודדתי או הצעתי פתרונות מהר מידי במקומות שהשאירו את הבנות שלי לבד עם רגשות קשים.
לבד עם כאב ופחד ועלבון.

אז בסיפור הזה, כמו בכל סיפור טוב, אין טובים ורעים.
ואני, בתור הילדה והאמא והאבא מנסה לזכור הכי הרבה שיכולה שיש מקום (לא במובן של לגיטימציה, שזה לא כזה מעניין אלא במובן של ריפוי) למנעד גדול ורחב משאני יכולה להעלות בדעתי.

ושבכל פעם שהייתי בכאב ולא הרחקתי, שמישהו אחר היה בכאב ויכולתי לחבק – התחולל ריפוי.
התחולל הנס הזה של האהבה.

תודה.

תרנגולות

Read Full Post »

לפעמים אנחנו נותנות את הכח שלנו מבלי משים.
לפעמים זה בגלל פחד או בלבול או חולשה.
לפעמים אפילו אנחנו מתפתות לחשוב שיש מישהו שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו או בשביל ילדינו.
לפעמים אנחנו אפילו שוכחות לשאול פנימה, את ליבנו, מה נכון, מה רצוי, מה יחזק ואנחנו מפנות (כמו ילדות) את השאלה החוצה למי שנראה באותו הרגע חזק או יודע או יציב מאיתנו.

ובמיוחד בזמן המטלטל הזה של הלידה,
כשהאדמה רועדת, כשהכל מורגש קריטי,
כשאנחנו כל כך חשופות,
ואולי גם אם חווינו בעבר טלטלה דומה.

ניתן להשיב את הכח לידינו ולעשות שמה שהיה לא יחזור.
אפשר לרפא את המקום הפצוע ולהשיב את הכח והמרכז וזקיפות הקומה.

שני ואני נפגשנו לפני בערך 16 שנים.
ביחד הובלנו את המעגל הראשון של הנשים
ביחד השתתפנו במעגל נשים אחר שהתקיים שנים רבות
ביחד הקמנו בית ספר
ביחד עברנו מסעות רבים
ושתיים מילדותי נולדו בנוכחותה.

ועכשיו חברנו ביחד לצורך סדנא כזאת, שבה אפשר לרפא ולעבד ולהזין מקומות רעבים ולהשיב את שנלקח.
סדנא לריפוי חווית לידה טראומטית. ואנחנו מאד מאד שמחות ומתרגשות להזמין עוד ועוד נשים למקום הזה.
לפגישה עמוקה של אשה עם עצמה ועם כוחותיה.

נשמח גם אם תספרו לכל אשה שצריכה סדנא כזאת.
תודה!

הסדנא תתקיים ב – 25/7
בשעות 9:30-16:30
בפרדס חנה
עלות – 540 שח.

להרשמה לסדנא ללחוץ כאן. תודה.

שני – 054-4866546 shanee.midwife@gmail.com
אורית – 054-4818107 feyulorr@gmail.com

דף האירוע בפייסבוק.

סיפור הלידה של סיטה כפי שנכתב על ידי שני לפני חמש וחצי שנים

IMGA0594

Read Full Post »

אלוהי התפקוד
אתה כבר לא האלוהים שלי יותר.
אני מפטרת אותך ומתפטרת בעצמי.
אני לא מסכימה יותר לתפלות. לא מסכימה לסתמיות. לא מסכימה להתנהלות כזאת שבתוכה אני נעלמת. לא מסכימה יותר לעשות עכשיו בשביל שאולי אחר כך משהו. אני מתביישת להתעורר בבוקר ולעטות על עצמי את המבט הדואג הזה, את כובד הראש, להתעורר בבוקר – ועוד לפני שהרגשתי את עצמי, לפני שנשמתי נשימה אחת מודעת – כבר לדעת מה צריך ומתי ואיך ומה קודם ומה אחר כך.
לא מסכימה יותר "להספיק". לא מסכימה יותר להלחץ ולהלחיץ. להגיע בזמן, למהר, לחזור בזמן. להיות הגנרל הזה שרואה את "התמונה הגדולה" שמשאיר רגע את זאת בחוג ונוסע מהר להספיק לקחת את זאת מהחברה ואז להספיק רגע לשים לב לזאת לפני שאני הולכת (בנחת, בנחת…) לשים לב לעוד אנשים. לא מסכימה יותר לשים את ליבי בצד שיחכה לו להזדמנות טובה.

אלוהי התפקוד
תשמע – אתה אולי התרגלת כבר. התרגלת טוב טוב. זה לא סתם מהילדות שהשתכנת בתאים שלי. אתה בגנים הנשמתיים שלי עוד מאז שסבתא יפה התעטפה בהרבה הרבה שכבות, מעיל על מעיל על מעיל על מעיל וברחה דרך פתח קטן של ביוב מסריח אל היערות. אתה ואני – למדנו ממש טוב שכל עוד אנחנו בקשר – אפילו חלקי גופות שרועים בשלג קטנים עלינו. עשינו את העסקה הזאת – אני אאמין בך ואתה תצליח למנוע ממני כאבים, תצליח להכהות את חלקי הנפש הדואבים והכל כך רגישים שאפילו לדרוך על נמלה מזעזע אותם עד העצם. אז דם בשלג ותולעים בעור הרגליים מתחת למגפיים שלא הסירו כמה חודשים ביער – על אחת כמה וכמה… ככה התפתיתי לעסקאות בשטח. ובהסכם עודפים (כי כוחות החיים שלי היו מוגבלים בזמנים ההם) הסכמתי להכתיר אותך.

אבל תשמע אלוהי התפקוד היקר.
תקשיב טוב טוב. אני כבר לא רוצה ואולי אפילו מעיזה לחשוב שלא צריכה אותך יותר. אני לא מסכימה יותר להעדר הקדושה בחיי. אני לא מסכימה יותר לבגידה הזאת. היא מידי שורפת.
אתה יודע, אני ואלוהים חברים. יש לנו דיבור. אתה יודע, יש ניסים ומכשפוטובות, ובאבא יאגה היתה סתם זקנה יהודיה שנדחפה לשולי הכפר, בשלג, ביער, על ידי גברים טיפשים שעבדו בשירותך. אתה יודע, הגבולות ששמתי בעצתך להגן על ליבי – מגבילים את החופש המוחלט של נשמתי. את החופש המוחלט של מי שהיא אני.

ואני רואה אותך יושב במרום הכסא ומצחקק לעצמך (ולי) ואומר – היא עוד תחזור. היא עוד תשוב. היא תשכח. היא שרופה כבר. היא שלי. היא בחרה בחיים שלא מאפשרים לה אחרת – זוגיות, אמהות, חיים בחומר, בית, אוכל, אנשים, פרנסה. היא בחרה בגוף והיא שבוייה.

אז זהו, שלא. הכסא שלך ברגעים אלו ממש הופך לכסא מפלט ואני משגרת אותך בטיסת אל-חזור ישר למקום בו נולדת. לפולין. ליערות. לשלג.

וילדה קטנה (רגלי גפרור, תלתלים שחורים, מבט זקן עד האינסוף, לב תמים, חתך עמוק מעל העין) יכולה לקחת ביס מהפרוסה. ללעוס. לבלוע. ולשבוע.

שלג

Read Full Post »

Older Posts »