Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘נשים אמהות’ Category

לפני בערך 4 שנים פתחתי את הבלוג הזה. נשימהות.
זה היה בוקר של מחלה שבו שוטטתי בשעמום במחשב, מבחינתי – הרבה לפני עידן הפייסבוק וכתבתי (סתם, כאילו סתם..) בגוגל – "איך פותחים בלוג".
ואז הגעתי לתבנית כזאת של בלוג והתחלתי למלא אחר ההוראות –
"בחר תמונה" מממ…. זאת נראית לי יפה – בחרתי!
"בחר שם" מממ… נשימהות נראה לי טוב. גם נשים. גם נשימה. גם אמהות. גם מהות. – בחרתי!
וכך הלאה עד שקם הבלוג – נשימהות.

ואז כתבתי את הפוסט הראשון (בלי שבכלל ידעתי להגיד את המילה "פוסט") וקראתי לו "אני כאן".
וגם כתבתי "מי באה?". ולהפתעתי עוד ועוד נשים הגיבו ב"אני כאן". ככה זה נולד…

ועכשיו –
עכשיו נוצר כישוף. נולד הספר "אשה יודעת".
הספר הזה הוא באמת מכושף, כך שבלי בכלל להסביר איך הוא עף ואיך מתחבר ואיך הוא משפיע ואיך הוא מושפע – אני מרגישה שכל מה שצריכה לעשות זה לעלות על הגל, להתמסר, לא להפריע, לא להתנגד.
עכשיו זה אחרי שכבר עברו המון המון מים בנהר הזה של הלבבות של הנשים.
ועכשיו אני מעיזה לצאת לכל העולם עם המילים שלי. שנאספו בחושך. בשקט.
ועכשיו זה אחרי שבמשך שנה שלמה קרן בר ציירה ואיירה את המילים ונתנה להם עומק והבעה בכשרון שאין שני לו.
ועכשיו אני גם מעיזה לבקש תמיכה בכסף (כן, כן, השם המפורש) כדי לממן את כל ההפקה המאד יקרה הזאת של הספר.

אז הנה הקישור לדף שלי באתר הזה של הגשמת חלומות שקוראים לו הדסטרט

(ממליצה מאד לצפות בנשים שבסרטון במחשב ולא בטלפון)

אז… את באה?

כל כך מודה לך ולך (ולך..) על תמיכתך,
זה כאילו פוסט כללי אבל בעצם רואה בעיני רוחי כל כך הרבה נשים,
כל כך הרבה מבטים, חיוכים, דמעות הבנות פחדים ואסימונים שנופלים, הבנות, בחירות חדשות
כל כך הרבה גדילה והתרחבות ומבטים של הסכמה ו…

נראה לי שיצא ספר משהו משהו 🙂

חיוך, דמעה, מבט

אורית פיול אור

תודה כרטיס 4
ציירה – קרן בר

דרך אגב – בספר עצמו למעט הדפים של הציורים והמילים שהן כמו תפילה או שיר – יש עוד הרבה טקסט שקשור בנושאים השונים – דימוי גוף וקירבה והנערות המנותקות שהיינו ומה שהסכמנו לעשות כדי שיאהבו אותנו ואיך נדבר עם הבנות שלנו ואומץ לחולל שינויים והסכמה לשאול שאלות אמיתיות גם כשזה מטלטל את כל החיים וההשפעה שלנו על הגברים והילדים והילדות והמשפחה שלנו ודיבור בשפת הלב ו… ו… ו…

 

 

Read Full Post »

אז כמובן שהייתי חייבת לצלם

???????????????????????????????
???????????????????????????????

וגם ובמיוחד –

המסע להשגת הנסיכה – סיפור הלידה של אביטל

בתי התינוקת הנסיכה שנולדה ביום שוויון האביב

20.3.14 בשעה 23:32

כפי שנכתב על ידי מירה

אז מוזמנות להכנס לקרוא בעמוד החדש – הלידה של האביטל

 

Read Full Post »

אני.
אשה.
יודעת.

אני אשה יודעת
יודעת את כוחותי, יודעת את דרכי
יודעת את הטוב שלי
יודעת את הטוב של אהוביי.

אני אשה גדולה
גדולה כדי להכיל את כל כוחותיי
מכילה את כאבי, מכילה את פחדי
מסכימה לחבק כאבים ופחדים של אהוביי
מסכימה להסתכל לכאב בעיניים ולעבור דרכו
למקום הגדול יותר שלי
וכך שוב ושוב עד אין סוף

אני אשה קרובה
אני מתבוננת בעיניים, בלי למצמץ
ומסכימה לצלול לתוך קירבת אינקץ
אומרת אותי, אומרת את ליבי
מסכימה לפגוש לבבות נוספים
מאפשרת מפגש בלי קרומים, בלי מסך
קרוב קרוב קרוב.

אני אשה יפה
בפנים ובחוץ
רואה את כל חלקי, בלי השוואה ובלי מידור
מסכימה להיות אני ולהתפעל מהקסם הייחודי הזה
שאין שני לו, שאין עוד אני. אני אחת ויחידה.

אני אשה טובה
ליבי זך וטהור ונקי
כוונותי טובות
ונדיבותי היא חומר מרפא, משמח ומזין
ממנו צומחים חיים אחרים
ממנו צומחת אני

אני אשה נוכחת
ישובה במקומי. ישובה במרכז עצמי.
ישובה במרכז חיי.
הכל קורה בתוכי. הכל קורה מסביבי.
אני לא מתאמצת ולא ממהרת
הכל מגיע אלי. בקלות, בפשטות ובנוחות.

אני אשה אמיצה
הולכת באומץ בדרכי
לראות מקומות אפלים,
לרפא כאבים של חיים שלמים
להעז להמציא את החדש,
שוב ושוב ושוב

אני אשה חכמה
מסכימה לראות בין השורות ובין המילים
חכמה להבין את שלא נאמר
חכמה להרגיש את האמת של הלב
חכמה להיות סבלנית
ולהגיד את שראוי שישמע
את המרחיב והמרפא והמזין.

אני אשה אוהבת
אהבתי היא החומר המחייה אותי
המחייה את אהוביי
אהבתי היא האדמה
המקום הבטוח
ממנו צומחים חיי.

אני אשה
יכולה הכל
וגם לא יכולה כלום
בקירבה הגדולה ביותר
בבדידות לא נסבלת
יכולה בעת ובעונה אחת מכל וכל
לבכות ולצחוק
בפריחה ובמחנק
בחושך ובאור
לתמיד

מעגל מופלא הסתיים. סוף שנה. רגע לפני השנה הבאה. שנים של חסד. של צחוק ובכי, של אמת, של קילוף, של ביחד של גילויים של כאבים של אהבה גדולה גדולה ונוכחות אמיצה ומפוקחת של רוך וחמלה של נשים. תודה גדולה מעומק ליבי !

בלחיצה על תמונה תוכלו להכנס לגלריית התמונות כולה. תודה. 

והנה עוד גלריית תמונות

 

Read Full Post »

נוסעים בלילה באוטו. לפנינו משאית גדולה, כלובים, כלובים – תרנגולי הודו. צפופים. בדרכם האחרונה.
אלי רואה ופורצת בבכי. תמיהה איומה כאילו כל סבל הקיום רובץ על כתפיה.
למה? למה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שככה? איך זה יכול להיות שככה אנשים עושים?
בכי כזה שאין דרך לנחם. שאי אפשר לנחם.

היא אומרת אנשים הם מגעילים. אומרת שאנשים הם סתומים. איך יכול להיות שככה עושים?
יותר מאשר הצער על התרנגולי הודו תקף אותה הצער על האטימות האנושית. ככה זה היה לפני כמה ימים.
אני נוהגת, כביש החוף, בכי שנמשך מנתניה עד קיסריה ורק רוצה להעלים את זה. להעלים את הבכי את הכאב את הנסיבות שבגללו פורץ.
קשה להכיל כאב כזה. קשה להכיל כאב כזה במיוחד כשהוא הכאב של הבת שלך.
עוצרת את עצמי מלתת נאומים קרמתים על בחירת התרנוגולות בגלגול הזה, ונאומים דתיים על הכוונות הגדולות של אלוהים ונאומים "מדעיים" על הדרך המהירה שבה ימותו בלי להרגיש… עוצרת את עצמי מלנחם ולעודד בידיעה ברורה שהכאב הזה – יש לו מקום. שהריפוי הפעם הוא לאפשר לה להיות בכאב הזה ביחד איתנו, ההורים שלה, בלי שתושתק, בלי שדעתה תוסח, בלי תירוצים והסברים. פשוט לכאוב כי זה כואב ולהיות ביחד.
נושמת. עוד נושמת. מרחיבה בתוכי את המקום המכיל. אומרת לה שככה זה ושזה באמת איום ונורא וככה זה כואב מאד. הרבה כאב באוטו.

עד שנגמר.

בזמן אמת לא נראה שיגמר לעולם. הכאב מתחבר עם פחד שאולי זה לא יגמר אף פעם, שאולי זאת לא דרך נכונה ובעצם צריך לעזור לה לעבור הלאה, שאולי יש כאן טעות, שזה ייטע בנפשה צלקת עמוקה מידי.
ואז (מתמיהה כל פעם מחדש) זה פשוט נגמר. כמו תמיד. היינו ביחד בכאב. עד הסוף. והוא עבר.

ואני רוצה לחשוב שהחוויה הזאת תעצים את נפשה כפי שהעצימה את נפשי, ושהיא תרגיש שהיא "יכולה עליו", על הכאב, שממילא קיים בחיים האלה בתוך גוף, ושתוכל גם להיות ביחד ולא להתרחק ולא להסתגר ולא לפתח כל מיני אמונות חוסמות בגלל בדידות,  כאלה שפיתחתי אני כשחוויתי כאב או פחד לבד.

היום בפגישה עם אשה עלה הזכרון הבא –
בת 11 בערך, נתקפת בבהלה, מבינה איכשהו פתאום שהחיים זמניים. מפחדת מהמוות. פחד אמיתי ואותנטי וטבעי ותמים. פחד מוות. הכרה בזמניות, בחולשתו של הגוף.
היא רצה לסלון בו נמצאים הוריה ומשתפת אותם בפחד. בתגובה היא "נמעכת" משני צדדים – מצד האבא – שמבטל לגמרי את הרעיון ומנפנף אותה בכך שממליץ לה להפסיק לחשוב על דברים כאלה. ומצד האמא שמסבירה לה שזה לא באמת זמני אלא חלק מגלגול נשמות אינסופי ואחרי שמתים חוזרים בתור אבן או פרח או תינוק חדש או.. ולכן זה לא באמת סופי.
והפחד? הפחד כבודו במקומו מונח. מוטמן. נקבר עמוק בתוך ליבה.
והיא עצמה נשארת לבד, לא מוכלת ולא מובנת.
ויותר מכל לא מקבלת אישור להרגיש את הרגש הקשה הזה ובטח שלא לבטא אותו.

אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני הייתי יכולה להיות גם האבא וגם האמא בסיפור הזה.
כל כך הרבה פעמים "הזזתי" הצידה כאב או פחד, מתוך שלא יכולתי להכיל אותו בעצמי.
כל כך הרבה פעמים ניחמתי או עודדתי או הצעתי פתרונות מהר מידי במקומות שהשאירו את הבנות שלי לבד עם רגשות קשים.
לבד עם כאב ופחד ועלבון.

אז בסיפור הזה, כמו בכל סיפור טוב, אין טובים ורעים.
ואני, בתור הילדה והאמא והאבא מנסה לזכור הכי הרבה שיכולה שיש מקום (לא במובן של לגיטימציה, שזה לא כזה מעניין אלא במובן של ריפוי) למנעד גדול ורחב משאני יכולה להעלות בדעתי.

ושבכל פעם שהייתי בכאב ולא הרחקתי, שמישהו אחר היה בכאב ויכולתי לחבק – התחולל ריפוי.
התחולל הנס הזה של האהבה.

תודה.

תרנגולות

Read Full Post »

לפעמים אנחנו נותנות את הכח שלנו מבלי משים.
לפעמים זה בגלל פחד או בלבול או חולשה.
לפעמים אפילו אנחנו מתפתות לחשוב שיש מישהו שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו או בשביל ילדינו.
לפעמים אנחנו אפילו שוכחות לשאול פנימה, את ליבנו, מה נכון, מה רצוי, מה יחזק ואנחנו מפנות (כמו ילדות) את השאלה החוצה למי שנראה באותו הרגע חזק או יודע או יציב מאיתנו.

ובמיוחד בזמן המטלטל הזה של הלידה,
כשהאדמה רועדת, כשהכל מורגש קריטי,
כשאנחנו כל כך חשופות,
ואולי גם אם חווינו בעבר טלטלה דומה.

ניתן להשיב את הכח לידינו ולעשות שמה שהיה לא יחזור.
אפשר לרפא את המקום הפצוע ולהשיב את הכח והמרכז וזקיפות הקומה.

שני ואני נפגשנו לפני בערך 16 שנים.
ביחד הובלנו את המעגל הראשון של הנשים
ביחד השתתפנו במעגל נשים אחר שהתקיים שנים רבות
ביחד הקמנו בית ספר
ביחד עברנו מסעות רבים
ושתיים מילדותי נולדו בנוכחותה.

ועכשיו חברנו ביחד לצורך סדנא כזאת, שבה אפשר לרפא ולעבד ולהזין מקומות רעבים ולהשיב את שנלקח.
סדנא לריפוי חווית לידה טראומטית. ואנחנו מאד מאד שמחות ומתרגשות להזמין עוד ועוד נשים למקום הזה.
לפגישה עמוקה של אשה עם עצמה ועם כוחותיה.

נשמח גם אם תספרו לכל אשה שצריכה סדנא כזאת.
תודה!

הסדנא תתקיים ב – 25/7
בשעות 9:30-16:30
בפרדס חנה
עלות – 540 שח.

להרשמה לסדנא ללחוץ כאן. תודה.

שני – 054-4866546 shanee.midwife@gmail.com
אורית – 054-4818107 feyulorr@gmail.com

דף האירוע בפייסבוק.

סיפור הלידה של סיטה כפי שנכתב על ידי שני לפני חמש וחצי שנים

IMGA0594

Read Full Post »

אנחנו נוסעות ברכבת ליום שלם בתל אביב לכבוד היומולדת של נעם. בת 17.

אני – את קולטת שאת הבת שלי ואני אמא שלך?
היא – לא נתחיל עם זה עוד פעם אמא…
אני – טוב, טוב, (לא מתאפקת) אבל זה בלתי נתפס, לא? זה לא מוזר?
היא – אבל תמיד הייתי בת שלך, את צריכה להבין, אני נולדתי לתוך זה, אז זה לא מוזר
אני – אבל הקטע הזה שלא היית בכלל ואז נוצרת בתוכי ואז יצאת ממני…
היא – טוב אמא, זה מוזר
אני – זה בלתי יאמן, לא?
היא – אמא די
אני – טוב. סליחה. אז מה החלום הגדול? מה החלום הגדול שלך?
היא – אמא די
אני – לא, באמת, תחשבי – הכל פתוח. אפשר הכל. מה את רוצה? מה החלום הגדול?
היא – עדיף כבר שתשאלי אותי מתי אני אתחתן ומה עם חבר ומתי יהיו לי ילדים. די כבר עם החלום הגדול.
אני – טוב. סליחה. את קולטת שאני אמא שלך?

גו ואני

Read Full Post »

אני זוכרת ממש טוב את ההרגשה הזאת, כילדה – שאין אף אחד.
כלומר – יש כל מיני אנשים קרובים יותר ופחות מסביבי, אבל אין אף אחד.
כי אף אחד לא באמת מבין.
כי אף אחד לא באמת מקשיב.
כי אף אחד לא נשאר שם עוד רגע כדי לחבק ולתמוך.
כי אף אחד לא יכול ולא יודע פשוט להכיל, את הכאב או הבדידות שלי.

אני זוכרת ממש טוב, שאם כבר מישהו ניסה להישאר שם עוד רגע מיד היו מגיעות עצות אן הבנות או רעיונות לפתרון.
ואני זוכרת ממש טוב, איך פילסתי לי את דרכי אלי.
איך לימדתי אותי לא להיות לבד.
איך לימדתי אותי להיות איתי.
איך התפללתי לאלוהים ולכל השדים והרוחות להבין את הקסם הזה, של ההתיידדות עם עצמי, להזכר איך מתחברים לכוחות האלה הפנימיים שמאפשרים שינוי. שמאפשרים התחזקות. שמאפשרים לעולם הזה להיות נסבל.
איך לימדתי אותי שלהיות לבד זה לא להיות בודדה. ושללבד יש הרבה כח.

ובגלל שעשיתי את כל זה בעצמי, ובגלל שעשיתי את זה כילדה – זה יצא (איך לומר) קצת מעוות.
כלומר – התבנית ההשרדותית הילדית שלי כללה גם ריחוק מכל השאר. ההבנה שאני יכולה לבד ושלמעשה אני לא באמת צריכה אף אחד – אמנם הצילה אותי, אבל השאירה אותי ממש לבד במשך שנים רבות.
מקור הכח שלי ומקור הכאב שלי שילבו ידיים ובעטו בזילזול בכל מי שהעז להתקרב…

ועכשיו, כשאני אמא, אני מנסה ללמד את הילדות שלי שלבד זה כח.
שלבד זה לא בדידות. מנסה (ולפעמים אפילו מצליחה) להראות להן את הדרך אל עצמן. אל כוחות השינוי הפנימיים שלהם. את יסודות הכישוף הנשי (לחפש ולמצוא את הכח בתוכך) ושכאב הוא לא דבר שצריך לפתור אלא לחבק.

לפני 17 שנה כתבתי את השיר הזה. שי הלחין. ועכשיו עמית פישר עשה קליפ. אלי שלי אהובת ליבי משחקת שם וגם שרה. ואני כל כך גאה וכל כך מתרגשת לחלוק כאן איתכן את היצירה הזאת. אוהבת. שמחה. מתרגשת. תהנו !

Read Full Post »

מאת: יהלי ויקסמן

שלוש שנים לא ראיתי אותה. את אמא שלי. וגם לא את שאר המשפחה.
גם כי לא יצא (גרות ביבשות אחרות, יש שגרת חיים, לא פנויות…) וגם, ובעיקר, מתוך בחירה.

מדברות בטלפון, לפעמים בסקייפ. בעיקר בשביל הילד (שבכל זאת תכיר קצת את הנכד..).
שלוש שנים זה זמן לא מבוטל. וזאת גם לא פעם ראשונה, שכך מתוך בחירה.

וכבר הרבה שנים שיש נסיונות, גישושים, רצון לתקן, לגשר על פערים. ויש האשמות ("את בת לא מתחשבת" ," ואת אמא מפלצת"…) ובעיקר יש כאילו מין ענן שמרחף מעלינו, שכאילו אם אנחנו אמא ובת אז חייב, כלומר מתבקש!, שיהיה לנו משהו במשותף, שנרצה לאהוב, שנרצה לעשות טוב (אחת לשנייה), שנשאף שיהיה משמעותי – הרי בכל זאת אנחנו משפחה!

ואחרי שנים של סבל, של חוסר הבנה, ובעיקר של תהייה עמוקה, של שאלה – שהרי איך יכול להיות שאנחנו לא מסתדרות? האם ייתכן שאני באמת לא אוהבת אותה?… הפכתי אני להיות אמא ואימי חשבה לעצמה – אהה, עכשו היא תבין, עכשו היא תראה שצדקתי כל השנים.
ואז קרה דבר מופלא, הקליפות החלו לנשור , בתוכי, והתחלתי להתנקות מהאשליות שהציפו אותי.

פתאום הסכמתי להודות, לראות, לקבל את הדבר כמו שהוא, בלי לנסות לייפות – אמא שלי ואני לא חברות. זהו, יכולה לומר את זה עכשו בפשטות, והשמיים לא נופלים והכוכבים לא נבהלים.

והבנתי – הבנתי שמה שאני בעצם רוצה, מה שאני צריכה, זה רק קשר לא משמעותי איתה ועם המשפחה. כן, קשר רק של היי וביי ומה נשמע. הכי שטחי, הכי לא מתעמק, הכי לא שואף והכי לא משנה. כי את המשפחה האמיתית שלי בניתי אני לעצמי, והיא כוללת אנשים שבאמת אוהבים אותי ומוכנים לראות אותי איך שאני.

והנה הגיע הריון שני. ומתוכו עלה רצון, והגיעה הסכמה – לעשות עם עצמי ניסיון. ליסוע לפגוש אותה.ונסעתי. אני ואהובי וילדי. שלושה אנשים משמעותיים בחיי (כי גם אני משמעותית לעצמי!)

והצלחתי! הצלחתי לבלות איתם (עם משפחתי הביולוגית הרחוקה) זמן של יחד שלא מתיימר לשום דבר. שאין בו נסיונות לפתור כעסים או לשנות אנשים. סתם, אוכלים, שותים, משוחחים, משחקים עם הנכד ונושמים.

והצלחתי! הצלחתי להיות האישה שאני. לא עוד הבת שלה, לא עוד זו שמבקשת שיקבלו אותה, לא עוד הילדה שמפחדת, שחוששת, שמנסה ומנסה לרצות אותה.

והבנתי – הבנתי שאני כבר גדולה. והבנתי שאין לי עוד צורך בה.
וגם שזה בסדר שהיא תהייה חלק מחיי, כי גם אין לי צורך למרוד, או לעשות דווקא או לשלוף חרבות.

ראיתי שבתוכי יש שלום.

ושאני יודעת הכי טוב על עצמי.
ושאני אוהבת אותי.
ושזה המון!!

Read Full Post »

יש את הרגעים
שהמבט מתרחק
ומתגלה
שאת תחושת הריקנות
עוטפים קורים
שהם חלק מרשת גדולה וחזקה
של אהבה.

תודה גדולה לזיסי קרן בר ולסיגול אור אחיותיי למסע החיים הזה.


וידאו קליפ ערוך בגאונות על ידי אבירם וקרן בר. לשיר המקסים הזה של תמי בן הדר – רפאי אותי אהבה.

ותודה לשרה ולמיכלי הלב ולאליה וללילך וחנהלה ורוני
ולכל אותן נשים שעל פיהן ישק דבר.. 🙂
מלא ליבי תודה.

Read Full Post »

אנחנו נוסעות באוטו, סיטה בת ארבע וחצי, ואני – כביש מהיר, קצת אחרי השקיעה.
פתאום מתוך כלום – בכי. בכי אמיתי, קורע לב.
אני – מה קרה סיטה?
היא – אוספת את הנשימה שלה בקושי ועונה תוך כדי התייפחות – אני לא רוצה למות.
אני – אוספת את עצמי, נושמת עמוק, מחזיקה את עצמי לא להעביר נושא – את יודעת, יש חלק בך שלא ימות לעולם, שתמיד ימשיך (נאום הנשמה וההבדל בין גוף לרגש לנשמה ושהיא זה לא הגוף שלה וכו').
היא – בוכה יותר חזק, יותר בכאב, גוון של ייאוש בבכי
אני – אבל את יודעת, זה יהיה עוד המון זמן
היא – אבל זה יהיה, ואת לא יכולה לשנות את זה, אפילו לא את! אף אחד לא יכול!
אני – מנסה להזכר בגדולות שלי ואם השאלות הקיומיות האלה הגיעו כל כך מוקדם, מנסה להיות איתה בכאב הגדול מאד הזה, ההכרה הזאת שנחתה כך פתאום לגבי הזמניות שלה. הזמניות בכלל. המוות. וזה שאמא לא יכולה לעזור בזה בכלל. נושמת עוד קצת, מחפשת מקום לעצור (כביש החוף, תנועה ערה). נזכרת בזה שלמרות שמדובר בנשמה גדולה זאת עדיין ילדה קטנה ומזכירה לעצמי לחזור מהאבסטרקט אל שפת הילדים… אומרת לה – נכון עכשיו את ילדה קטנה?
היא – כן
אני – נכון אחר כך תהיי ילדה גדולה כמו אלי?
היא – כן
אני – ונכון אחר כך תהיי נערה כמו גו?
היא – כן
אני – ואז יהיה לך אהוב? ותהייה לך ילדה? תינוקת קטנה אולי….
היא – קצת נרגעת, טיפונת חיוך – כן
אני – והתינוקת תגדל ותהייה ילדה ואז נערה ואז יהיה לה אולי אהוב..
היא – או אהובה! (זה מהדיבור הקודם על מגדרים…)
אני – נכון, ואז יהיו לה אולי ילדים ואת תהיי סבתא, מביטה בראי, רואה חיוך קטן ולשון מלקקת דמעה, מתאפסת מהשוליים לכביש בחזרה…
היא – זה באמת עוד הרבה זמן
אני – כן
היא – אבל זה עדיין עצוב
אני – כן. רוצה לאכול אולי פנקייק? שנעצור?

* * *

סוד האושר, סוד הקיום האנושי, סוד האהבה, סוד השינוי – סוד הכל הוא – להשאר בקרבה בתוך כאב.

ככה.

להשאר בקרבה בתוך כאב, בתוך קונפליקט, בתוך ייאוש ודכאון, בתוך פחד.

להשאר בקרבה.

להסכים להיות קרובה כשקשה. באמת. הלכה למעשה. לא כסיסמא.

הרי כל כך קל לנו על ילדינו להגיד – למה הוא… למה הוא הולך כשקשה לו? למה חותך? למה מחרים? למה מסובב את הגב? למה מרביץ ומקלל? למה אטום? למה מפעיל מניפולציות כשנפגע? למה? למה….

הרי כל כך קל לנו על ילדינו לצפות שישארו לפתור. שיסכימו לדבר. שיסכימו לראות את האחר. שיסכימו להקשיב.. שיהיו מאירי פנים, שיסכימו לביחד…. שיסכימו לפתוח את לבבם לאחר שנפגעו… שיסכימו….

מציעה לבדוק –
מה את עושה כשקשה לך? מה את עושה כשרע? מה את עושה כשכואב? כשעצוב? כשמייאש? כשחלשה? כשכועסת? כשמאוכזבת? כשנעלבת?

האם את מרחיקה? מקרבת? "מסתדרת" ואז חוזרת?
מי נמצא איתך שם?
למי יש כניסה? והאם?

אני ממש מאמינה, באמת ובתמים, שכל הקשיים והכאבים בעולם – הם לא בעייה.
הבעייה היחידה הקיימת באמת היא הבדידות.

ואני נוכחת בכל פעם מחדש, שאם מסכימות להשאר, עם הכאב, עם העלבון, עם הפחד ועם הכעס – מתחולל נס.
שהלוא זאת אהבה בפעולה.

תודה. אמן.

Read Full Post »

Older Posts »