Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘יחסים’ Category

מאת: קרן פרננדס

 

נשימהות
נושמת עמוק אל קירבי את המהות הזאת
המהות של נשים שמכילות עוד ועוד ועוד

בתוך ימים של כאב עמוק שלובש ופושט צורות בעוצמות.
מהות נשית מכילה ומכילה ומכילה
כמו אמא טובה שאוהבת בלי שום תנאי
שמאפשרת להכל להיות ואוהבת ואוהבת בהכלה אין סופית

בתוך ימים כאלה של כאב עמוק נמצאת מוכלת לעומקו ע"י נשים ועוד נשים
ע"י האשה שאני, ע"י האשה הגדולה האחת שנמצאת בכולנו.
במהות-בנשימה-בנשימהות.

והיא רבת חסד האשה הזאת.
והיא עוטפת אותי ומלטפת מכאוביי
ואומרת לי- כן,כן,בואי באשר תהיי.
כמו אשה ליד אשה בעת לידה
רואה את כאבה את יופיו את עוצמתו.
מזילה איתי דמעה ומשתתפת איתי בכאבי.
נותנת לו מקום ועוד ועוד
מרפאה ומרפה
זאת המהות הנשית.

תודה לך.
את ואת ואת , תודה על קיומכן
תודה על רחם של חמלה אין סופית.
על רחם לגדול בה ולהיות מוזנת באהבה- מזון מלכות.
תודה על כל הרוך הזה, על הנוזליות
על המים והדמעות.
תודה על השיקוף הזה של מהות שחיה בקירבי- קרוב קרוב
שמנשימה אותי חיות
בימים כאלה של כאב רוטט.
תודה על היופי הזה שמשתקף אל תוכי
והוא אני והוא את
והוא אין סופי.

"אני האם הטובה
אשאר איתי עד שארדם
בלילות המתארכים" (לונה)

23 (2)

Read Full Post »

נוסעים בלילה באוטו. לפנינו משאית גדולה, כלובים, כלובים – תרנגולי הודו. צפופים. בדרכם האחרונה.
אלי רואה ופורצת בבכי. תמיהה איומה כאילו כל סבל הקיום רובץ על כתפיה.
למה? למה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שככה? איך זה יכול להיות שככה אנשים עושים?
בכי כזה שאין דרך לנחם. שאי אפשר לנחם.

היא אומרת אנשים הם מגעילים. אומרת שאנשים הם סתומים. איך יכול להיות שככה עושים?
יותר מאשר הצער על התרנגולי הודו תקף אותה הצער על האטימות האנושית. ככה זה היה לפני כמה ימים.
אני נוהגת, כביש החוף, בכי שנמשך מנתניה עד קיסריה ורק רוצה להעלים את זה. להעלים את הבכי את הכאב את הנסיבות שבגללו פורץ.
קשה להכיל כאב כזה. קשה להכיל כאב כזה במיוחד כשהוא הכאב של הבת שלך.
עוצרת את עצמי מלתת נאומים קרמתים על בחירת התרנוגולות בגלגול הזה, ונאומים דתיים על הכוונות הגדולות של אלוהים ונאומים "מדעיים" על הדרך המהירה שבה ימותו בלי להרגיש… עוצרת את עצמי מלנחם ולעודד בידיעה ברורה שהכאב הזה – יש לו מקום. שהריפוי הפעם הוא לאפשר לה להיות בכאב הזה ביחד איתנו, ההורים שלה, בלי שתושתק, בלי שדעתה תוסח, בלי תירוצים והסברים. פשוט לכאוב כי זה כואב ולהיות ביחד.
נושמת. עוד נושמת. מרחיבה בתוכי את המקום המכיל. אומרת לה שככה זה ושזה באמת איום ונורא וככה זה כואב מאד. הרבה כאב באוטו.

עד שנגמר.

בזמן אמת לא נראה שיגמר לעולם. הכאב מתחבר עם פחד שאולי זה לא יגמר אף פעם, שאולי זאת לא דרך נכונה ובעצם צריך לעזור לה לעבור הלאה, שאולי יש כאן טעות, שזה ייטע בנפשה צלקת עמוקה מידי.
ואז (מתמיהה כל פעם מחדש) זה פשוט נגמר. כמו תמיד. היינו ביחד בכאב. עד הסוף. והוא עבר.

ואני רוצה לחשוב שהחוויה הזאת תעצים את נפשה כפי שהעצימה את נפשי, ושהיא תרגיש שהיא "יכולה עליו", על הכאב, שממילא קיים בחיים האלה בתוך גוף, ושתוכל גם להיות ביחד ולא להתרחק ולא להסתגר ולא לפתח כל מיני אמונות חוסמות בגלל בדידות,  כאלה שפיתחתי אני כשחוויתי כאב או פחד לבד.

היום בפגישה עם אשה עלה הזכרון הבא –
בת 11 בערך, נתקפת בבהלה, מבינה איכשהו פתאום שהחיים זמניים. מפחדת מהמוות. פחד אמיתי ואותנטי וטבעי ותמים. פחד מוות. הכרה בזמניות, בחולשתו של הגוף.
היא רצה לסלון בו נמצאים הוריה ומשתפת אותם בפחד. בתגובה היא "נמעכת" משני צדדים – מצד האבא – שמבטל לגמרי את הרעיון ומנפנף אותה בכך שממליץ לה להפסיק לחשוב על דברים כאלה. ומצד האמא שמסבירה לה שזה לא באמת זמני אלא חלק מגלגול נשמות אינסופי ואחרי שמתים חוזרים בתור אבן או פרח או תינוק חדש או.. ולכן זה לא באמת סופי.
והפחד? הפחד כבודו במקומו מונח. מוטמן. נקבר עמוק בתוך ליבה.
והיא עצמה נשארת לבד, לא מוכלת ולא מובנת.
ויותר מכל לא מקבלת אישור להרגיש את הרגש הקשה הזה ובטח שלא לבטא אותו.

אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני הייתי יכולה להיות גם האבא וגם האמא בסיפור הזה.
כל כך הרבה פעמים "הזזתי" הצידה כאב או פחד, מתוך שלא יכולתי להכיל אותו בעצמי.
כל כך הרבה פעמים ניחמתי או עודדתי או הצעתי פתרונות מהר מידי במקומות שהשאירו את הבנות שלי לבד עם רגשות קשים.
לבד עם כאב ופחד ועלבון.

אז בסיפור הזה, כמו בכל סיפור טוב, אין טובים ורעים.
ואני, בתור הילדה והאמא והאבא מנסה לזכור הכי הרבה שיכולה שיש מקום (לא במובן של לגיטימציה, שזה לא כזה מעניין אלא במובן של ריפוי) למנעד גדול ורחב משאני יכולה להעלות בדעתי.

ושבכל פעם שהייתי בכאב ולא הרחקתי, שמישהו אחר היה בכאב ויכולתי לחבק – התחולל ריפוי.
התחולל הנס הזה של האהבה.

תודה.

תרנגולות

Read Full Post »

מאת: הד

אז אתמול אמרתי לעצמי אם להיות בצד שלי או בצד שלו, אני בוחרת בשלי.
אם להיות בצד של הסגורים והשמורים או הפתוחים והפגיעים אני בוחרת בשני.
אם להיות מוכנה להתפעל ולהיות נדיבה גם כשאני יודעת שאולי אני אפגע, לעומת אופני הסגירות השונים שניסיתי לפני ושנוסו עלי אני בוחרת להיפגע.

אני בוחרת להיפגע כי אני יודעת שזה חלק ממפגש, כי אני יודעת שאם אני לא אסכים להיפגע, אני לא אסכים להרגיש, אני לא אסכים להתרגש, אני לא אסכים לשמוח באופן חסר הפשרות שאני יכולה לו, שאני מרגישה כל כך בקלות עכשיו. שהחיים האלה באמת לא שווים הרבה בלי המוכנות לחיות אותם. אני גם מסכימה להיפגע כי אני אחת שנפגעת, גם כשאין רווח בזה. כי אני אחת שקופצת לתוך משהו אם הוא מעניין, מסקרן, מרגש או מלהיב אותה, ולפעמים נפגעת, כי אני כזאת, אני לא יודעת לפעול אחרת.

והאמת שנפגעתי עכשיו, האמת שעכשיו ממש ברגעים אלו אני עצובה ופגועה. אין לי כוח ואין לי חשק, אני לא רוצה לישון ולא להיות ערה, אני רוצה לבכות וגם זה לא כל כך קורה. אני לא בדיכאון, אני עצובה כרגע, אני נפגעתי.

ככה עם הלב חצי פתוח ועם הגנות חצי מורדות ובלי להיות מוכנה, ככה זה קרה.

אז אתמול ניסיתי לחשוב על כל הפעמים שהייתי יכולה לראות את זה לפני, כל הפעמים שהייתי יכולה להגיד לו "שמע, זו לא אני זה אתה", "אין חיבור", "זה לא ממש זה", "אתה פשוט לא…. מספיק". והבנתי שהייתי יכולה לעשות את זה אבל שהניסיון שלי לאתר את הרגעים הללו ולהגיד "טוב פעם הבאה אני…" הוא פשוט ניסיון לראות איך אני מונעת את הפגיעה הבאה, לפני שאני יודעת בכלל מהיכן היא תגיע.

כן, החיים האלה לא מגיעים עם מפה, חוברת הפעלה או סימני דרך, אין "שביל האבנים הצהובות". המצפן היחיד שיש לי הוא אני, לכן אני בוחרת בצד שלי, גם כשבחור זה או אחר לא בוחר בו, גם כשאני עצובה, מבואסת, מאוכזבת ונעלבת, אני ממש משתדלת להיות איתי, להחזיק אותי חזק, אני נופלת ומרימה אותי, עד שזה עובר, עד שאפשר לחזור לדלג על האבנים ביחד, אני ואני.

הד

רשומות קודמות של הד:
הם לא יכולים – דצמבר 2011
אומקוששט – אוקטובר 2011

Read Full Post »