טבע האדם טוב.
משתאה בכל פעם מחדש לראות את כוח החיים החזק של בני אנוש.
אנשים שורדים מלחמות קשות ורעב ואלימות ומחלות ופציעות…
ויותר מההשרדות הפיסית – הבחירה של הנפש והנשמה בחיים – היא המופלאה!
אתמול ושלשום הייתי בשתי חתונות.
וליבי נפתח.
ונזכרתי.
נזכרתי במקום החף מציניות. במקום התמים והבוטח
במקום שמקדש את האהבה. שבונה לה מקדש. ואין שיעור לקדושה הזאת…
אלפי שנים גברים ונשים מתאחדים בטכסי נישואין כאלה ואחרים.
אין קשר בין הטכסים האלה לבין אהבה. אי אפשר לומר שיש אלפי שנות אהבה מאחורינו.
הבחירה להתחתן בזמן הזה היא בחירה חדשה. אשה נותנת את עצמה, את כל כולה –לגבר. גבר נותן את עצמו, את כל כולו לאשה. ובשונה מאלפי הגברים והנשים שקדמו לנו עינהם פקוחות וצלולות – הם לא נכנעים לציווי חברתי, לא רכוש אחד של השני, הם לא זקוקים אחד לשני משום בחינה, לא כלכלית ולא לצורך הקמת משפחה.
החתונות שהייתי בהן מפחידות יותר מאי פעם מרוב שהן לחלוטין לא הכרחיות.
אז למה?
מאיפה כוחות הנפש האלה לבטוח בתמימות? לבטוח באהבה? להסכים להצהיר בחשיפות מול כל העולם על הבחירה האינטימית הזאת? להסכים ולהזמין עוד אנשים אל חדרי החדרים של הלב?
הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי היא – אהבת אמת.
ככה. הלכה למעשה. הסכמה מטורפת כזאת שראויים לכך שיהיה מישהו שאוהב אותנו יותר מכל.
שנוכל לאהוב מישהו אחר יותר מכל.
לא – לאהוב מאד
לא – לאהוב ממש
לא – לאהוב במיוחד
אלא – לאהוב הכי!
הבחירה למקד את אור השמש כולה מבעד לזכוכית המגדלת לנקודה קטנה על הנייר – מציתה לבבות.
מציתה אש שאור השמש האינסופי בכוחות עצמו לא יכול להצית.
וכך – הצמצום הופך לבחירה הופך להתרחבות
וכך – אפשר להגיד ללב – טוב. טוב שאתה פועם. טוב שאני כאן.
טוב שבגלגול הזה הסכמתי לאהבת אמת.
ואין שיעור לקדושה הזאת….
🙂
תודה, פיולי
תודה על התודה
וגם לספר לכן – שבשתי החתונות האלה – ניגשו אלי 5 נשים שלא הכרתי (ואולי אפילו לא מכירות אחת את השנייה) וסיפרו לי שהן קוראות את הבלוג הזה… ושזה נוגע בחייהן ובליבן ושזה מבטא קול שלהן שלא נאמר בקול רם.
וזה כל כך משמח ומרגש לגלות כל פעם מחדש שיש נוסעות סמויות, ושיש מי שקוראת כאן, ושזה יותר ממה שאני חושבת…
אז תודה.
גם לכן (רואה פרצופים וחיוכים ותינוק קטן על מנשא וילדה ג'ינג'ית על כתפי אביה ו… ו…).
ותודה גם לאלו שאני לא מכירה.
ותודה גם למי שמגיבה ולמי שכותבת.
ותודה על האפשרות הזאת לקיים את המעגל המוזר הוירטואלי הזה.
ותודה לאלה. ישתבח שמה!
* * *
ועכשיו פתאום אני שמה לב שמבלי משים – כבר שנתיים אני כאן.
ואני בסך הכל עשיתי את הכיף שלי ולא בכוונה התמדתי רצוף במשהו שנתיים 🙂
ושוב אני מגלה שהחיבור בין המילים "התמדה" ו – "מאמץ" הוא חיבור מופרך שהמציאו מבוגרים חסרי ביטחון כדי לשלוט באנשים חופשיים. ושוב אני מגלה שכשמשהו טוב לי אז אני ממשיכה בו והוא נהייה מוחשי במציאות. רק מתוקף שהייתי מחוייבת לליבי. והתמדתי בהקשבה לעצמי…
ושממוצע הכניסות ליום בשנתיים האלה הוא 115 (ממחשבים שונים באותו היום).
זאת אומרת שכבר שנתיים, כ – 115 נשים ביום, קוראות כאן.
ועל זה סבתא דינה היתה אומרת – "מי היה מאמין?".
קראתי:)
אני מהקוראת המתמידות והלא מגיבות,
נכנסת לכאן שצריכה קצת לפתוח את הלב..להיזכר בטוב,
ולא מתאכזבת,
תודה, לירון
תודה מיכלי. את מהיער, נכון?
תודה לירון.
איזה כיף!
מרגש מאוד. ממלא את הלב אהבה. תודה!
הי פיולי,
איזה יופי כתבת!
נושמת את זה פנימה
תודה
פיולי מדהימה אחת, איזה יופי את כותבת, מרגש ומרחיב לי את הלב, תודה!
אתמול הייתי בחתונה של אחת החברות הכי הכי טובות שלי ומאז אני לא מפסיקה להתרגש. לא מפסיקה להתרגש מהקסם הזה, התמימות הזאת, האמון והבחירה הזאת, הפעילה בחיים ובאהבה עם כל מה שיש בהם.
מהקידוש של האנושיות שלנו, האוהבת. מהמוכנות להסתכל על האדם שאיתו היא תחיה ועל החיים שהיא תיצור איתו, כשהיא כבר יודעת שזה לא מרופד, ולאהוב אותו ולאהוב את החיים איתו, לקדש את הבחירה הזאת. לעבור מהחולין, המובן מאליו, הנשכח, המתמסמס, אל הפלא הזה ואיך אפילו רק ההתבוננות בזה מרוממת ומקדשת את היום יום. ובטח היצירה של זה.
והשבוע הזה שלי שהתחיל בלוויה, שבה ואחריה הרגשתי שנשבר לי הלב, ונגמר בחתונה, ושאפילו לא בא לי להגיד על זה משהו שזה מזכיר שככה זה החיים, חיים, מוות, חיים והתאהבות בחיים, ומוות וחיים וחוזר חלילה. אני לא רוצה להגיד את זה כי זה פשוט כל כך החיים עצמם, כמו שהם, בלי הסקת מסקנות ולמידה, פשוט החומר הגולמי שלהם.
ולכן זה כל כך מרגש שהיא התחתנה, שהם התחתנו, שהם בוחרים לחיות את החיים, מוות, חיים האלה ביחד, באהבה. מקדשים את הבחירה הזו, מקדשים את האהבה.
תודה הדי שאת משתפת כאן. כל כך יפה את כותבת. כל כך נקי ומזוכך.
אכן – חיים מוות חיים – החומר הגולמי. איזור המחייה של האהבה. של הקדושה ושל היופי.
תודה.