מאת: הד
אני לא יודעת מי אתה אבל אני כועסת עליך.
אני לא זוכרת איך הפנים שלך ניראות, אבל נידמה לי שאני זוכרת את ההבעת פנים שלך,
היא הייתה נחושה והיא הייתה כועסת, איכשהו אני הפרעתי לה, הקיום שלי הכעיס אותה.
ואתה יודע מה, אני מבינה למה הקיום שלי מכעיס אותך, אני גדלתי עם מה שאתה לא היית יכול אפילו לחלום עליו, כי אפילו לא ידעת שהוא קיים, אני יודעת, ראיתי את זה.
אבל כמו שאומרים באנגלית שאולי אתה מבין "none the less" אני עדיין כועסת עליך.
אני כועסת עליך כי אתה כמעט גמרת לי את החיים, אני כועסת עליך כי כמעט רצחת אותי, ותאמין לי שלא היה עוזר לך שהייתי מתה, ואני כועסת עליך כי בגללך הרגשתי רע כמו שלא הרגשתי ואני מקווה לא להרגיש בכל החיים שלי.
אז אוקיי- כמעט רצחת אותי, לקחת לי כסף שעבדתי קשה בשבילו (על זה הייתי כועסת שעה מקסימום), הפחדת אותי בטירוף, גמרת לי את הטיול,
אבל אתה יודע איך הרגשתי אחר כך?
אתה יודע שהרגשתי כאילו לקחו לי את הגוף שלי?
אתה יודע שהרגשתי שאני נעלמת, נאבדת, שאני לא אהיה קיימת יותר, שאני לא בשליטה על הגוף שלי, פשוט כי אני לא מרגישה אותו,
אתה יודע כמה זה מפחיד?
הייתם יכולים לקחת לי את הכסף בלי לגרום לשערה אחת ליפול לי מהראש,
אתה יודע כמה שערות נשרו לי?
אתה זרקת עלי אבנים בכזאת נחישות, ממש רצית שהאבנים האלה יפגעו בי, ממש הרגשת שזה בסדר, שזה בסדר לתפוס אותי, להעיף אותי כאילו אני איזו בובה, איזה שני מטר, לזרוק עלי אבנים כשאני מנסה לברוח ולהמשיך לזרוק עלי אבנים אחרי שלקחת את כל מה שיש לי.
אתה מבין כמה הגוף האנושי נפגע בקלות?
אתה מבין כמה אני הייתי יכולה להיפגע?
אתה יודע שאם האבן שפתחה לי את הראש ושברה לי את הגולגולת הייתה פוגעת כמה סנטימטר מעל יכל להיות שהייתה נפגעת היכולת שלי לקלוט מה שאומרים לי?
אתה מבין שזה היה הורס לי את החיים?
אני זוכרת שצרחתי שאני אתן לכם הכל ורק שתעזבו אותי, אני זוכרת שהנחתי את היד איפה שהכיס כסף ואיזה תנועה מהירה שתלשה אותו, אין לי מושג איך עשיתם את זה ניראה לי שאפילו לא פתחתם את הריץ'רץ' של המכנסיים, ואני זוכרת שבמקום מעורפל בתודעה שלי ידעתי שלקחתם כבר את כל מה שאפשר היה לקחת ממני באותו רגע, ועדיין אתה עומד מעלי עם אבן ורוצה לזרוק אותה עלי, למה? כוסאמק למה?
אני יודעת שמגיעים לארץ שלך גברים גבוהים וחזקים ואלימים, הם לוקחים ממנה כל מיני דברים, אני בייחוד רציתי להבין. אני לא מצפה שתבין את זה ולא כועסת שלא הבנת, הבחנת, אני אבל כן כועסת עליך, שתדע איפה שאתה עכשיו אולי עדיין עם חלק מה700 דולר שלי, הפלאפון, הדרכון, המצלמה המחברת, המילון אמהרית עברית, והתחבושות הרב פעמיות, מה עשית איתן אגב?
תדע שאני כועסת עליך, תדע שהרסת לי, תדע שכל מה שרצית זה לזרוק עלי אבנים ולגמור עלי לגמרי, לא לראות אותי אפילו לשניה, אבל נכשלת בן אדם, כמו שאני בנוקאווט של החיים שלי עכשיו, אתה נכשלת בזה, כי אני בחיים ואני כועסת עליך, זה אומר שאני קיימת בחיים שלך, וזה אומר שאולי רק אולי תקום צורח באמצע הלילה (אם אתה עדיין בחיים) ואיכשהו זה יהיה בגללי, הנשמה שלי איכשהו תפחיד אותך.
לרשומה של הד שלושה חודשים אחרי "הם לא יכולים"
קראתי אותך מהתחלה עד הסוף, בלי לנשום
בסוף שמתי לב שאני לא נושמת.. ולקחתי עוד ועוד נשימות עמוקות
הרגשתי אותך
המילים שלך הגיעו לעומקי נשמתי.
שולחת לך חיבוק מרפא.
ואוווווו הד איזה מצמרר סיפורך ,איזה כאב ופחד הלב שלי רועד רק מלקרוא
איך ?
בא לי לומר לך סליחה סליחה שהיית צריכה לעבור את זה ושאת עוברת את זה עוד ועוד מאז
אני בטח לא יודעת למה
אבל מדהים שאת בחיים ושבחרת לכתוב
את אישה אמיצה
בוחרת ככה להסתכל לו בעיניים ולומר את כעסך
הקשר הזה שנוצר בינכם מאותו רגע שנתקלתם שטלטל עמוקות את עולמך ושאת מחזירה לו באומץ את האחריות למעשה הזה
אני מברכת אותך שתחלימי בקצב הנכון שתגדלי משם
אוהבת משום מה ככה
תמרה
בן זונה!
מניאק
הד יקרה
איזה שם מיוחד יש לך.
לקחת אותי איתך לשם
יכולתי להרגיש למאית שנייה את האימה הנוראה
שהיית בה כשיש מולך רוע כל כך קרוב
ואז מיד הפסקתי להרגיש את זה כי לא יכולתי יותר.
איך עברת את זה???
את מדהימה בכוחותייך
את מדהימה באומץ שלך להיישיר מבט ולהגיד
את מדהימה בעוצמה שבה בחרת לחיות.
והיום את לא רק הד, את צליל חד וברור ויפהפה
של חיים.
איתך, רוני
וואו הד לקח לי זמן להגיב כי פחדתי להרגיש את עוצמת הרגשות שאת כל-כך אמיצה להגיד ושנאלצת לעבור. אבל גם כשאני מרגישה את הכאב, אני מרגישה בתוכו ודרך המילים שלך איזה בנאדם יפה את וכמה את ראויה להפך הגמור מהמעשה המתועב הזה – ורק רוצה להגיד לך שיש כאן הרבה אהבה בשבילך, אצלי בלב, ובמקום הזה, ובעולם הזה. מברכת אותך שתקבלי את כל הריפוי והאהבה שאת זקוקה להם כדי להמשיך להדהד את היופי שאני מרגישה בך.
הד.
אין.
רק להיעלם ולהיאלם אל נוכח זאת הזוועה
אשר התרחשה עלייך.
לא נתפס שאכן משהו כזה יכול להתרחש
וכאילו סתם
כך…
ביום בהיר אחד
לאדם שהוא רק זכות וטוב.
מדוע?
באמת אין לי את המילים
ורק יש את הניסיון הכושל מראש,
להגיד לך משהו…
ואת הלב שלי שרוצה להושיט לך יד
ללטף את האימה
והאמון הרצוץ
להזכיר את הטוב.
לספר שמתוכי, מתוך חיי וגופי
אני יודעת
שאפשר לרפא,
להחלים.
אפשר להשיב את נפשך
לאט בהרבה עדינות
את תפענחי את הפשר.
הכעס הוא הצעד הראשון
הוא הבריאות שלך
הוא כוח שקם להגן עלייך
לתבוע צדק ותיקון
יד שאוספת אותך מתוך הדם
החוצה אל החיים.
טוב שהוא כאן
תכעסי!
ותדעי…
אני כועסת איתך
ואני הורגת אותו איתך
אני וכול מי שאיתך
הורגים את האיש הרע הזה
באלף דרכים וצורות
אנחנו שולחים את הרוע הצרוף הזה לכול הרוחות !
אנחנו לא מתחשבים
אנחנו לא נאורים
אנחנו נוקמים
על כל אבן ואבן.
ככה תראי בדמיונך
תראי את כל הנשים שכאן
את כל הנשים בעולם כולו…
עומדות מול האיש העלוב עלוב ההוא
ומבטלות אותו
ממש כך
(נכון תמרי?)
ואחר כך אחרי שנטפל בו
רק נחבק אותך
רק נלחש על אוזנך את היופי
ואת החיים וטעמם
ואת האהבה הרבה שכבר איתך
ועוד עושה את דרכה אלייך
לרפא את שנשבר.
ואני יודעת משהו
ואני רק לפעמים יודעת ככה
ואני מעיזה לכתוב לך מתוך הידיעה שמתעוררת עכשיו:
את עוד תראי את החיים שלך,הופכים לניצחון
את כל הטוב שעשיתועוד תעשי
ניצחון!
כל חיוך
כל חיבוק
כל שמחה
והילד המופלא והטוב
שעוד תגדלי
ניצחון.
אני בטוחה.
ושולחת לך חיבוק עדין מאוד מאוד
ומזמינה אותך אלי ואל הבית העגול
לבוא אל הילדים
אל המקום היחידי שאני מכירה שניתן בו מדי שעה לתקן כל כך בקלות
את הרושם שהמין האנושי יכול להשאיר.
באהבה
קרן eri
הד היקרה
מחבקת אותך …
נזכרת בשיחה שהייתה לנו לפני שנסעת
…
מזמינה אותך להיות בקשר
את אישה אמיצה
חיבוק
מיכל
הד איזה שם מיוחד
כמה שאין לי מילים לתאר את מה שאני מרגישה
הייתי חייבת פשוט שתדעי שאני מרגישה אותך בכל גופי וליבי
חתיכת בן זונה חולה
חולה חולה חולה
ואת הד
את בריאה
את בוחרת בכינות
את בוחרת לעמוד מול זה החולי ,ישרה.
את בוחרת לאפשר לעצמך לתת לך
את יודעת שאת אמיתית ואת ראויה . והוא חולה (החולרע)
ואת יודעת שהחיים בוחרים בך
ובליבך יש זרע של אמונה
שיודע את הטוב שאת
והטוב שאת מרשה לך טוב ועוד טוב
גם אחרי הזוועה הרעה הזאת
ואת יכולה לרמוס את השרץ הזה
לירוק לו בפנים על עליבותו
ואת אמיצה ומפוארת שמרשה לעצמך להרגיש את כל הרגש הזה
לנשום אותו לפגוש אותו להגיד אותו
לרפא אותו
שימות הבן זונה !
ואת חיי!
הד יקרה
קראתי אותך,
הדמעות זולגות והבטן מתכווצת.
והמון כעס צף ועולה בי
מול האיש המניאק והבן זונה הזה ואין מילים לתאר.
כמה נפלא שאת יכולה ככה לכתוב ולתאר ולהרגיש ולשתף.
מאחלת לך המון כוח, ובריאות, ואת כל הטוב שדרך המילים שלך אפשר לראות שהוא את.
הרבה נשיקות וחיבוק גדול ועוטף
מירה
הד.
את כל כך אמיצה לעמוד כאן.
אכזריות ורוע פגשת… כמה כואב
שולחת לך ריפוי
הד יקרה.
איזה סיוט
איך ל א מגיע לך
אני זוכרת את המבט בעיניך כשדיברת
על החלום לנסוע לאפריקה
ועד שסופסוף הגעת
לא סתם הרסו לך
זה ממש ממש נורא מה שאת עברת
אני אפילו לא מצליח לדמיין איך אפשר להשאר בחיים
ומאיפה יש לך את הכח לכעוס?
הוא לא הביס אותך
את יותר חזקה ממנו
הנשמה שלך ניצחה!!
את אישה מאד אמיצה
אני מאד מצטערת שעברת כאב שכזה
והשפלה כזאת
ואכזבה כזאת
ובגידה כזאת
את אישה מאד מאד אמיצה!!!
וואו! מעציב ,מרגש,מכעיס ובעיקר מפחיד….
קרה לי סיפור דומה…. מתוך שינה התעוררתי כשדמות שחורה ענקית עומדת מעליי,בהתחלה נכנעתי ועשיתי את עצמי ישנה אבל אז הגיע זעם בלתי ניתן לשליטה וקמתי מהמיטה ויצאתי לסלון וראיתי אותו גונב לי את האוטו עם ציוד שהיה יקר לליבי וצעקתי לא! והוא זרק עליי אבנים, אבנים קטנות מהגינה שלי,אחת מהן נכנסה לי אל תוך העין ולרגע חשבתי שהוא ירה בי,שקיבלתי כדור בעין ותוך שנייה מליון מחשבות:"איך אלמד ככה ילדות לרקוד? איך אתחתן ככה? איך אקבל את עצמי בלי עין? "ונשברתי וצווחתי כמו חיה ואף אחד לא שמע אותי…
מתוך האפלה הגיע השטן, אליי הביתה איפה שאני הכי מוגנת ,ברגע שבו ישנתי,נתתי אמון בעולם ועזבתי את הגוף וכשחזרתי הרוע עמד מולי.
חודשים של חרדה בלתי נתפסת,הפחד לאבד שליטה, הפחד ללכת לישון…
מודה שמאז חל לי שינוי גדול בחיים, האבן הזאת כנראה הצילה אותי, אבל לא בא לי לכתוב על זה עכשיו,יותר בא לי לכתוב על הפחד…
הד!
קבלי חיבוק מל הלב
תודה שאת כועסת
תודה שכתבת
תודה שאת לא רצה לסלוח
עדי
אני רוצה לאמר כל כך הרבה ואין מילים.
אין מילים שיכולות לאמר את העוצמה
של הכעס, של האימה, של הזעם
ולצידם את העוצמה של האהבה והרצון לעטוף אותך
לשמור עלייך מכל משמר
אני איתך בעולמות רחוקים וקרובים
עומדת איתך
צורחת וכועסת והודפת ושורפת
מספיק חזק כדי שכלום לא יוכל עוד לחדור
ולשדוד את ששלך
ובעולמות אחרים אני איתך
אוספת ומחבקת
ולוחשת לך כמה את טובה
כמה את מדהימה
ואמיצה
ואני בעדינות מלטפת אותך
בכל הסדקים
בכל הבורות שנפערו
ואני ממלאה באהבה
ובלב שלי שמספר ללב שלך
שיש חיים
ושאפשר לרפא
ולחיות גם כשנראה שלא
ככה אני איתך
לוחשת לאוזנך
שאת בטוחה עכשיו
והאימה חלפה
ואת יכולה לרגע להרפות
ואני יודעת שאין דבר שיכול למחוק
את הזוועה שהייתה
את ההדים שלה בתוכך
אבל אפשר שהגל הזה של האהבה
שהולך ונרקם מסביבך ובתוכך
ישטוף וימלא את הבורות
במים, בחיים.
שולחת לך חיבוק גדול, רות
הד יקרה
בלעתי כל מילה ומילה שכתבת וצמרמורות בכל גופי
כל היום את מהדהדת בתוכי כל כך חזק
אני נחרדת עד עימקי נשמתי ממה שעברת
מהסיוט הזוועתי הזה וממה שהמניאק, הבן זונה הזה, עשה לך
מעריצה אותך על האומץ שלך לבוא
ועל הפתיחות שלך לשתף אותנו
את אישה אמיצה מאוד מאוד ומדהימה ביופייך
את בטוחה ומוגנת עכשיו ויכולה להישען אחורה
אני כאן איתך
שולחת לך ריפוי
מחבקת אותך
ואוהבת אותך מאוד
קראתי את התגובות פעם ועוד פעם ועוד פעם וכל יום זה פוגש אותי במקום אחר. מאוד, מאוד התרגשתי מאכפתיות ומהכעס שלכן. תודה רבה, הד
הד יקרה.
כל כך נפלא שאת מקיאה את הדבר הזה מתוכך.
כל כך נפלא שאת נותנת לכעס מקום.
כל כך אמיץ לשתף החוצה ולהסכים לקבל תמיכה.
את אמיצה.
לב אמיץ מזהה מיד לב אמיץ מולו.
את אמיצה כי את קמה מול זה.
את אמיצה כי את לא מסכימה שזה ישאר בבור חשוך בפנים ויאכל כל חלקה טובה.
את אמיצה כי גם אם עדיין עוד לא יודעת איך – את יודעת שתגדלי מזה.
גם אם את עדיין לא יודעת איך – את יודעת שתתחזקי מזה.
הידיעה הזו מקורה באותו חוזק פנימי אשר לך.
תכעסי את זה עד לתומו.
אח"כ יבוא השקט.
זה לא שקט של מוות, של כלום.
זה שקט שמאפשר לידה.
לידה של חדש ונקי.
חדש נקי ועצמתי יותר.
מנסיון אומר משהו שאולי יהיה לך כרגע קשה להכיל
כי הוא מביא את העתיד ואת האחרי
ואת עדיין בשלבי הכעס, בשלבי העיכול,
עוד לפני התובנות, לפני שיקום הנפש, לפני הניקוי של הפשע מתוכך…
ובכל זאת אומר לך יקירה,
אומר לך שאת בפתחו של תהליך, שמנסיוני, אם בסופו תוכלי להודות
על השיעור שלמדת ועל החיזוק של הוויתך דרכו, על אף מחירו הכבד, הרי שהצלחת!
הצלחת לגבור על הרוע.
הצלחת לא להיות קורבן.
הצלחת לגלות ולחזק עוד את קול נשמתך הבלתי ניתנת לדיכוי, אינוס, הקטנה.
הצלחת להבליח ולהבהיק אורך על אף ולמרות.
ניצחת.
את גדולה וחזקה.
לב אמיץ מזהה מיד לב אמיץ.
אור מוגבר חלקיקי פז מוזרם ממני אלייך ישר למרכז הלב.
מרחיב ומנחם הוא.
שאי ברכה וקבלי חיבוק גדול
שרי
אתן יודעות,
כשהצאתי להד שנפרסם כאן את מה שכתבה – קצת חששתי
חששתי מתגובות מנחמות, מעודדות, כאלה שלא יכולות להכיל רגשות קשים עד הסוף.
חששתי מתגובות מתנשאות
חששתי מעצות, שיגידו לה מה לעשות / להרגיש / להיות.
חששתי ש"היציאה החוצה" הזאת לא תגמר טוב….
אבל יותר משחששתי האמנתי.
האמנתי שכאן זה המקום הזה, המעגל הזה, של נשים אמיתיות.
חכמות ועמוקות ומכילות. כאלה שיודעות להסתכל לשדים בעיניים בלי למצמץ ולהבריח אותם!
כאלה שיודעות לחבק בתוך הכעס והכאב והפחד.
כאלה "שמביאות את עצמן" שזה אומר – גוף ראשון יחיד נקבה – ולא את הרעיונות שלהן…
ואני כל כך כל כך שמחה שלא התבדיתי.
אני כל כך שמחה שכך היה.
אני מודה לכל אחת ואחת מכן שהגיבה כאן
אני מודה לאלה הגדולה על קיומו של המעגל הנשגב הזה, שהוא כל כך מיוחד ולא מצוי.
אני מודה לך הד יקרה מאד מאד
על שככה אמרת
על שככה באת
ועל שהסכמת להביא את כל הרגש הקשה הזה ואותך דרכו החוצה.
ואני מאחלת לך ולכל העולם כולו – עוד ועוד ממך.
שרי,
התרגשתי לקרוא את התגובה שלך, היא מחזקת, תודה! הד
אורית, תודה
may slowly but surly you'll find your heart and body healed
thank you so much precious woman