גבולות בהורות ובחינוך
או-
מה בין הקשבה להקרבה
אז ככה, "ייצרנו" לעצמנו ילדים שיודעים בדיוק מה מתאים להם ומה לא. שיודעים מה הם רוצים, שקשובים לעצמם ולפעמים לא מוכנים לזוז מילימטר ממה שבאותו רגע נתפס בעיניהם כטוב שלהם.
זה מה שרצינו, לא?. זה מה שאנחנו עדיין רוצים.
ה"מחיר" ששילמנו על כך הוא שאין משמעת. אין אסור ומותר. אין לנו, כמבוגרים, האוטוריטה המסורתית המקובלת – לשלוט בחיי ילדינו. בדרך כלל זה לא נוח, זה מסרבל את החיים, זה משנה את הקצב שלהם, ויותר מכל – זה מעמת אותנו, משקף לנו, באופן יום יומי ובלתי פוסק את המצב הנפשי הפנימי שלנו. ותראו לי בן-אדם שפוי שמה שהוא רוצה זה לעמוד כל היום מול המראה…
בתוך התבשיל המוזר הזה, קיים גבול דק מאד בין – להיות קשוב, מכיל, מקבל ומחובר לבין – להפוך לשק אגרוף, או לכלי שמשתמשים בו.
לרשותכם אוסף של נקודות לתשומת לב, שעוזרות להלך על החבל הדק שבין הקשבה להקרבה.
1. להעביר את תשומת הלב מ – "מה לעשות" ל – "מי להיות".
נגיד שחזרתי מיום עבודה שבו הצלחתי להרוויח הרבה כסף על ידי שגרמתי למישהו אחר לוותר על משהו שחשוב לו. כמה שקרים לבנים, כמה מניפולציות קטנות ו-הצלחתי. ונגיד שבדיוק אז אני פוגשת את הילד שלי ומספרת לו כמה חשוב להיות נדיב. ונגיד גם שבאופן מפתיע בדיוק באותו זמן הילד שלי עושה מניפולציות על ילד אחר כדי להשיג צעצוע שהוא רוצה או סתם לא מסכים לחבר להכנס לחדר שלו או להשתמש בצעצוע שלו.
איזה הפתעה…
נגיד שאני מתלוננת באוזני חברה אחת על אטימותה של חברה אחרת. נגיד ששתינו מתכננות איך נוכל להפגש באירוע בלי להזמין אותה, או סתם מרכלות על איך היא נראית, או על איך שהיא מתנהגת עם הילדים שלה. ונגיד שבדיוק אז אני פוגשת את הילדה שלי ומספרת לה על חשיבות הטוב והיושר והכנות וכמה חשוב לעזור לקטנים וכו'. ונגיד גם שבאופן מפתיע הילדה שלי משקרת לילדה אחרת, או מנצלת את תמימותה, או מארגנת חרם אינטרסנטי כלפיה.
איזה הפתעה…
לילדים שלנו ממש לא חשוב מה אנחנו אומרים. הם שומעים את דעותינו ברבדים השטחיים שלהם בלבד. הילדים שלנו שומעים את מי שאנחנו. הם מרגישים. הכל.
כשאנחנו חרדים – הם מרגישים לא בטוחים, כשאנחנו מרגישים שהעולם נגדנו – הם מרגישים מאויימים, כשאנחנו מודאגים – הם מרגישים סכנה וכו' וכו'.
אז מה זה אומר? האם זה אומר שאנחנו כהורים אמורים להפוך למוארים שכל צעד ושעל שלהם מהווה דוגמא ומופת לילדינו? ממש לא. זה אומר שאנחנו, כהורים, פתורים מלייחצן את עצמנו ואת דעותינו, פתורים מלהגיד או לעשות את הדברים "הנכונים" וחופשיים להיות פשוט אנחנו. להביא את עצמנו.
2. לא לחנך אלא "להביא את עצמי".
קיים הבדל משמעותי בין להגיד – "אתה לא בסדר, ככה לא עושים" לבין להגיד – "לי זה קשה". כשאני "מביאה את עצמי" אני משתפת ומביעה את רגשותיי או את רצונותיי (לא דעותיי!). אני נעלבת כשצועקים עלי (ולא – תפסיקי לצעוק), לא מתאים לי ששופכים מיץ על הניירות שלי (ולא – למה את כל כך לא זהירה?), אני מפחדת לראות אותך מטפסת כל כך גבוה (ולא – תרדי משם מיד זה מסוכן), אין לי סבלנות לחכות (ולא – למה את תמיד מושכת את הזמן) וכו' וכו'. אני מפסיקה להיות שיפוטית. אני מפסיקה לחנך.
לא מדובר על סמנטיקה, מדובר על תקשורת. קודם כל פנימית (ביני לביני) ואח"כ החוצה (ביני לבין ילדתי). כשאני מביאה את עצמי, אני פתורה מהצורך המעיק לחנך. אני לא צריכה לדעת מה נכון ומה לא נכון באופן גורף. אני לא צריכה (ולא רוצה) למצוא חוקים שתמיד נכונים, דבר שלפעמים מתאים יכול להיות לפעמים גם לא מתאים. אין תקדימים ואין צדק ואין אסור ומותר. אני יכולה לשמור על החיבור שלי לעצמי, לרגשותי, לרצונותי. אני יכולה לקיים תקשורת פתוחה ואוהבת עם ילדי – בלי לוותר על עצמי.
3. ענייניות. זמן אמת.
קיים הבדל משמעותי בין להגיד – "תמיד את מפילה דברים" לבין להגיד – "עכשיו הפלת". כל מה שקשור ב"תמיד" – אין מה לעשות איתו. כשאומרים לי "תמיד את" כל שנותר לי הוא להתגונן, להרגיש אשמה, להאשים, להצטדק וכו'. כשאומרים לי "עכשיו את" אני יכולה להתייחס בצורה עניינית למה שקרה עכשיו, אני יכולה גם להתנצל.
כשאומרים לילד "תמיד אתה.." הוא מפרש בכמה צורות:
א. מרגיש לא בסדר. מרגיש שהוא לא טוב. מאמץ את השיפוט החיצוני והופך אותו לשפיטה פנימית.
ב. יוצר זהות בינו לבין המעשה שלו. (אני אחד שלא נזהר לעומת – עכשיו לא נזהרתי).
ג. מאבד את תחושת השותפות. עובר למגננה או להתקפה. מרגיש שהעולם (הורים) מולו ולא איתו.
4. אהבה היא מובן מאליו. …ולכן לא צריך להוכיח אותה!
אהבה היא לא מדידה – כמות הזמן שאנו נמצאים עם ילדינו- לא קובעת כלום לגבי האהבה. אפשר להימצא זמן רב ומה שיהיה שם זה זוועה ולא להימצא כמעט בכלל אבל להרגיש ממש מאוהבים בילדינו.
אהבה היא לא מותנית – אם נעשה מה שהוא רוצה, אם נביא לו ארטיק או אוטו עם שלט זה לא אומר שאוהבים. ואם לא נקנה/נביא/נעשה/נהייה זה לא אומר שלא אוהבים.
אהבה לא ניתנת לבחינה – בחינה של האהבה אצלנו, נתפסת אצל הילדים כאי-אהבה.
אפשר לבחון סבלנות, הקשבה, רגישות, כוחנות, הערכה, הנאה, ביטחון, חשק וכו' אבל אי אפשר לבחון אהבה. נקודה. אהבה היא הקרקע, היסודות, המובן מאליו – שעליו הכל נבנה. כל דבר שאפשר לשאול עליו שאלה – הוא לא בטוח.
אהבה ואשמה לא מסתדרות כל כך טוב ביחד – אשמה היא הדרך הבטוחה לא לאהוב. כל חלקה בלב שנתפסת על ידי אשמה מגרשת משם את האהבה. גברת אשמה ומרת אהבה לא יכולות לגור באותו מקום באותו זמן. כשאנחנו פועלים מתוך אשמה, גם אם זה נראה כלפי חוץ כביטוי של אהבה (היום אני אהיה איתו הרבה כי אתמול לא הייתי בכלל) – מה שהילדים מרגישים זה את הספק לגבי האהבה, את זה שצריך להוכיח את זה, את זה שכנראה זה לא בטוח.
5. יחסי אהבה ולא יחסי חשבונות.
כשאני אוהבת מישהו אז אני רוצה שהוא יעשה בדיוק מה שהוא רוצה. אני גם רוצה שהוא לא יעשה את מה שהוא לא רוצה לעשות. אני רוצה שהוא יהיה בדיוק מי שהוא רוצה להיות. אני גם רוצה שהוא לא יהיה מי שהוא לא רוצה להיות. זה אומר שאני אוהבת אותו. כל דבר אחר זה לא יחסי אהבה אלא יחסי חשבונות. כשזה חשבונות אז אני מודדת. כמה נתתי וכמה קיבלתי ומה היחס בין זה לזה. כשזה חשבונות אז אני מתחשבת, מוותרת על עצמי בשביל מישהו אחר. כשאני מוותרת על עצמי אני לא אוהבת. כשמישהו מוותר על עצמו בשבילי – הוא לא אוהב אותי. הוא מתחשב, הוא מתנשא, הוא דואג, הוא מעריך, הוא מבין, הוא כל מיני דברים חוץ מאוהב. כשאני אוהבת אני חופשייה. כשהילד שלי אוהב הוא חופשי.
יחסי אהבה אומר – כל מה שרוצים. יחסי חשבונות אומר – כל מה שצריך.
6. לא לפחד.
כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מפעילים מניפולציות?. כמה פעמים אנחנו מפעילים טקטיקטות, נזהרים, לא אומרים מה שבאמת?. כמה אנחנו, כהורים, "הולכים מסביב" רק כדי שלא תגיע הקטסטרופה?. מה אנחנו מוכנים לעשות כדי שהילד "יכופף" את רצונותיו מול רצונותינו (בלי שישים לב…)?. כשאנחנו מפחדים מילדינו, אנחנו נעלמים. אנחנו מוותרים על שותפות אמיתית ופשוטה, מוותרים על הדדיות ובעיקר "הולכים על ביצים", מה שגורם לתסכול ולאי-אהבה. לתשומת לבכם: לפעמים פחד מילדינו אינו נראה ומתבטא כמו פחד. הוא נראה כמו חוסר סבלנות (מחכים לסוף היום), שעמום, חוסר אפשרות להמצא בהווה (מתכננים כבר את האמבטיה הבאה), מה שהילדים קוראים לו "רצינות", חוסר אפשרות לשחק ולהשתולל ולצחוק עם הילדים, חוסר יצירתיות וכו'.
7. לקבל את הילד כמו שהוא. עכשיו.
הוא לא בקריזה זמנית שתעבור לו ואז הוא יחזור להיות הוא. לא השתלטו עליו כוחות אופל שגזלו את נשמתו הרכה ותיכף, תיכף הוא יחזור. הוא גם לא נתקף במרה שחורה ואף שד לא אילץ אותו להיות נגרר, או חשדן, או לא נדיב, או אלים, או לא נחמד. מה לעשות, לילד שלנו יש אישיות והוא גם (רחמנא ליצלן) עושה בחירות. לפעמים הבחירות שלו לא מתאימות לנו, לפעמים הן מאיימות עלינו, על האמונות שלנו, על מה ש"נחשב" בעיננו, לפעמים הבחירות שלו מביישות אותנו, מעליבות אותנו, מפתיעות אותנו. לפעמים הבחירות של הילד שלנו גורמות לו להראות מפלצת בעיננו. אז בשביל לא להרגיש את כל זה, בשביל לא להרגיש איום על האהבה שלנו אליו – אנחנו מעדיפים לחשוב שהמפלצת השתלטה עליו ותיכף יחזור הקטן החמוד (ובטח שהמפלצת זה לא הוא…). אז ככה – החדשות המסעירות הן שהמפלצת זה הוא. ככה הוא עכשיו. (בדיוק כמו שככה גם אנחנו לפעמים). ההבנה הזו מקלה עלינו לקבל אותו בלי לשפוט, בלי לחכות שישתנה, פשוט כי זה מה שיש ולא יעזור אם נקבל את מה שכרגע אין.
8. להסכים להכיל קושי.
קשת הרגשות היא גדולה ואין סופית. שיא הכעס ושיא השמחה. שיא העידון ושיא האטימות וכו'. אין רגשות טובים ורגשות רעים. אין רגשות שליליים ורגשות חיוביים. רגש הוא רגש הוא רגש. רגש "רע" הוא רגש לא מבוטא, לא מטופל, לא מעובד, מודחק, כזה שמתבשל בפנים זמן רב ועתיד להתפרץ בפראות במקרה הטוב או לגרום למחלה במקרה הפחות טוב. אז באמת, אנחנו יודעים לדקלם יפה שיש מקום לכל הרגשות, שצריך לבטא, שצריך להוציא ולא לשמור בפנים. אנחנו גם רוצים להיות שותפים מלאים לכל מה שעובר על ילדינו, כולל הכל. אבל מה לעשות, ילדינו – כשהם מוציאים – הם מוציאים! כולל בכי, צעקות, צרחות, אלימות, עצב, פחד, כעס… לכל אחד מאיתנו הגבול שלו. גבול ההכלה שלו, גבול הפחד שלו. יש כאלו שיעשו הכל, שיהפכו עולמות, הכל רק שלא לראות את ילדם עצוב או בוכה, ויש כאלה שכעס הוא גבול החמלה שלהם. כל אחד בהתאם ל"שריטה" שלו. ההסכמה להיות במחיצת ילדינו ולהסכים לחבק בתוך רגש שקשה לנו להכיל – זה שם המשחק.
אורית אור
Yesh-orr@zahav.net.il
ממליצה בחום לבקר באתר של בן-זוגי – שי אור – הורות כמעשה ניסים – שעוסק בהורות "אחרת".
www.ima-aba.com
אני כל כך מתחברת למה שאתן כותבות…
כל הזמן, או בכל זמן שאני ניזכרת, אני מנסה להביא את עצמי ופשוט להיות. בסביבת חברים ואהובים שלי. לפעמים זה לא קל…אפילו רוב הזמן…אני שוכחת
דווקא ליד עלמא זה זורם יותר בטבעיות…
עדיין אני מוצאת את עצמי מנסה "לחנך" ומסה לספר לה על דעות ורעיונות שלי
וכשאני מחוברת באמת…אין צורך בהמון מילים… ההתנהגות עצמה מעבירה את התחושות וה"רעיונות" בצורה הכי אותנתית.
תודה על הדברים שהבאת כאן. ממש תודה.
תודה רבה סוזי יקרה
זה מאד מחזק וממלא לדעת שיש מי שקורא את שכתבתי.
כתבתי את זה מאד מאד מזמן, הרבה לפני שהיתה סיטה ואולי אפילו לפני שהיתה אלי, לא זוכרת.
ועכשיו לכבוד הבלוג אני מנסה לאסוף כל מיני חומרים אבודים… שנשכחו…
מדהים הרלוונטיות של זה בשבילי גם היום. גם אני מוצאת את עצמי "מחנכת", רק שבהבדל מאז אני כבר ממש מבינה שמדובר בחולשה, ובטח ובטח לא מצדיקה ולא "נותנת לזה גב", רק מבינה שהתבלבלתי…
אוהבת אותך מאד
תודה על התגובות
פיול
הי אורית,
מאמר ממש נכון
מדהים כמה שהוא נכון
הרבה חומר למחשבה ולחיים בכלל.
נשיקות
נתלי
אני מבקשת עזרה.
אני רואה שתי בנות מתוקות, בנות 3 וחצי ו4 וחצי, אחיות,
מוזנחות ריגשית בצורה עיקבית ויומיומית,
נחשבות ל"עול" בעיני הוריהן, "קשות, לא ממושמעות, מופרעות, בעייתיות",
לא אמא ולא אבא שלהן נהנים איתן, נהנים מהן, הכל נעשה בצורה טכנית, אוטומטית
בלי גילויי אהבה, בלי חיבה, בלי מגע, רק מה ש"צריך".
אין משחק, אין צחוק, אין שמחה
רק ציוויים, פקודות, הוראות
בבנות האלו, בעיני, ממש ממש מתעללים ריגשית.
ואני לא יודעת מה לעשות.
ואל תוך זה, האמא עכשיו בהריון.
ועוד ילד עומד להכנס אל תוך המעגל העצוב כל כך הזה.
והאמא לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדעת, לא רוצה לראות.
העניים שלה, עצומות האזניים סתומות והלב אטום.
והיא לא רואה את העוול הגדול שהיא עושה.
ואני. אני קרובה אך לא ממש
אני רוצה להגיד אך לא יודעת איך
ולא יודעת מה
ומה יתפרש, ואיך זה ישמע
והאם יפול על לב פתוח או שאולי יקרה הדבר ההפוך
האמא הזו היא אחותי הצעירה.
קשה לי. קשה לי מאד לראות את זה, להיות עדה לזה , ולא לעשות כלום.
אני צועקת כאן את צעקת הבנות.
עזרו לי.
וואו סוזי. זה כל כך כואב. כל כך כל כך כואב.
יש פה את כאבך שלך, ויש את כאב הילדות. את צועקת את צעקת הבנות, אבל גם צועקת את הצעקה שלך. צריך להפריד.
אני יכולה לעזור לך בכאבך שלך. לא יכולה לעזור לכאב הבנות.
אי אפשר לענות על שאלה שלא נשאלה. (שאלה גם במובן של פתח). יכולים לבוא כל חכמי העולם ולהגיד את כל האמיתות והחכמות שלהן – אם אין מקום שמוכן לשמוע (באמת לשמוע) – זה לא יעזור בכלום.
אז אולי שלב א' לגבי אחותך – זה לנסות וליצור פתח, שאלה, מפגש אמיתי. בינך לבינה. הלב שלך פוגש את הלב שלה. בלי קשר לילדות ולחינוך ולתפיסת עולם. פשוט לפתוח בפניה את ליבך. רוצה? מוכנה? מתאים לך?. יכול להיות שאם תפתחי בפניה את ליבך, היא גם תפתח בפניך את ליבה. ואם זה יהיה המצב – אפשר יהיה לדבר על הכל. כולל האמהות שאתן. כרגע כמו שנראה לי – אין לה סיבה להקשיב לך. (כי את יודעת עליה, יותר טוב ממנה, מה טוב לה ולילדות שלה…) את היית מקשיבה למישהו שככה בא בקשר לילדה שלך? ועוד בלי ששאלת?.
ההזדהות שלך עם הבנות נובעת מכאב שלך. ממתי שאת אולי היית "עול" ממתי שאיתך עשו מה "שצריך" ממתי שאת אולי היית שקופה ולא ראו אותך.
את זה את יכולה לספר לה. לבכות לה. לשתף אותה. בך. ואז אולי היא תראה אותך, ואז אולי את תראי אותה, ואז אולי תתחבקו, תפגשו.
ומשם – השמיים הם הגבול….
אוהבת אותך מאד
אורית
שלום לכל הנשים החכמות ולך אורית יקרה
המאמר שכתבת כאן פוגש אותי במקום כל כך עמוק בפנים….
כל כך הרבה רגש יש במקום הזה ואני מרגישה צורך לעשות סדר.
היומיום שלי עמוס בגבולות ל3 ילדיי(6,3,1) המהממים וכל כך הרבה שאלות נמצאות איתי שם בתהליך הזה…
המאמר שכתבת מהדהד לי מבפנים בכל מה שעולה ביחסי אהבה,ואיך לא לפחד ולהביא את עצמי וכן להכיל קושי ולקבל את הילדים כמו שהם בדיוק בחיבוק ואהבה בכל הרגעים.
אני מסכימה עם כל זה,זה יפהפה ואמיתי, ונוגע, וכמה זה קשה לי…
כמה קשה לי ליישם את זה כלפיי, וממני לילדיי..
הקושי הגדול ביותר שאני יכולה לזהות כרגע זה להסכים באמת להכיל קושי ,בעיקר עם הילדים,ולא להפוך את זה לבעיה גדולה ואשמה ועוד רגשות כאלו שלא תומכים בי ובמצב.
יש בי עדיין צד שרוצה להיות האמא המושלמת שמספקת עולם מושלם לילדיה וקושי לקבל את הדיסהרמוניות שיש לעיתים.
אז אני לוקחת את המילים והדרך שהבאת כאן ומפנימה אותן בהתרגשות.
תודה רבה רבה
ניבה
הי ניבה
איזה כיף שאת כאן.
כל פעם מחדש מופתעת שמגלה עוד "נוסעת סמוייה" ומתרגשת מזה מאד.
כמה כמה קשה להכיל קושי. גם שלנו, ובמיוחד של ילדינו.
איך זה כמעט אינסטינקט – ישר לפתור. ישר לסדר. לנסות למנוע רגשות קשים שאולי יגיעו…
כל כך מוכר.
מה שלי מאד עוזר זה ענייניות.
כשאני מצליחה שלא יהיו לי "דעות קדומות", שלא יהיו לי חוקים ועקרונות גורפים. כשאני מצליחה לא לדעת מראש מה נכון ומה טוב. כשאני מצליחה באמת באמת להקשיב ולהיות פתוחה – איכשהו הפתרונות מגלים את עצמם והכאב יכול להיות מוכל ומחובק ומתגלה איזה רעיון יצירתי שמשנה ב-180 מעלות את הדברים.
בכל רגע שיש איזה שהוא רעיון שחשוב לי יותר מילדותי (ולא משנה אם זה סדר או נקיון או תזונה או בריאות או אלימות או נדיבות או… או… או…) מייד מורגש המתח.
בכל רגע שבו הרגשתן הטובה חשובה לי יותר מכל – בכל רגע שבו אני מוכנה לזרוק לפח כל רעיון או דעה שהיא – איכשהו קורים הניסים.
מדד המתח בבית הוא ססמוגרף בשבילי למידת הפתיחות וההסכמה שלי לפרוץ גבולות של עצמי.
ככה זה אצלי.
ואצלך?
אהובה…
אני מנסה גם להשאר פתוחה וקשובה לכל מה שמביא איתו הרגע .זה דורש ממני להיות כל הזמן נוכחת ומחוברת לעצמי,וכמו שאמרת להבחין בין הקשבה והקרבה.
התסכול עולה כשעברתי את הגבול שלי בלי ששמתי לב.
יחד עם זה עולה שליליות (בד"כ פחד ואשמה)ואז רעיונות שבאים ומגבים את הרגשות האלו וזה נהיה עוד יותר גדול ומפחיד.
לפעמים אני תופסת את עצמי תוך כדי התהליך הזה ומזכירה לעצמי הכי ברכות שאני יכולה, שאפשר לתקן עכשיו, ולפעמים אפילו מביאה לשם אור וחמלה וגם נפתחת הדלת היצירתית וקורה הנס וקורית ההתמרה והללויה…ולפעמים מצליחה רק אח"כ,ולפעמים ממש לא מצליחה להכיל את הרגשות השליליים האלו והפחד והמחשבות של מה יהיה ואיך יהיה והרצון למצוא פתרון עכשיו….!!!
וזה הדיאלוג וזה קורה הרבה ,ובכל זאת רמת המתח בבית גבוהה כרגע.
כמו שאמרת ,זה כמה אני פורצת גבולות של עצמי.
ואני מוצאת עוד כמה פרמטרים כגון רמת עייפות בכל דיאלוג כזה,רמת השותפות וההסכמה בהורות עם הבן זוג ועוד כאלו שכרגע לא עולים לי…
דוגמא רלוונטית לדיאלוג הזה אני חווה כרגע עם 2 הגדולים ובעיקר עם הבכור שמתעלל (ולא סתם בוחרת במילה הזאת) באחותו בת ה3 באופן קבוע.זיהיתי שהבקשה שלו היא ייחודיות ובלעדיות והאחות שם מפריעה לו רק מעצם היותה(חשוב להגיד שהיא ילדה סופר מדהימה ומיוחדת).
אני תומכת בו כמה שאני יכולה ומדגישה בפניו בדרכים יצירתיות את ייחודו ומעניקה לו המון יחס אישי,ועדיין מתקשה להכיל את הריבים בינהם ונקרעת מרמת המצוקה שהקטנה הזאת חשופה אליה ובאמת באמת שהיא חפה, ומתוקה אליו למרות הכל ובאה אליו פתוחה ואוהבת כמעט תמיד.וכמובן שככל שהוא דוחה אותה יותר כך היא דורשת אותו יותר והווליומים עולים.והווליומים האלו קשים לי וההזדהות עם שניהם גם.ובמקרים האלו לרוב הדיאלוג הפנימי שלי מגיע מההשרדות,הדאגה המצוקה..ומה שעולה זה איך הילד שלי תוקפני ואלים ומה יהיה וצריך וצריך וצריך…זה מאוד אינטנסיבי.
מה עושים עם קנאת אחים?נראה לי שזה בשורשי האנושות ואני תוהה…
איך עוזרים לילד בכור לחלוק את המרחב שלו בפתיחות ואהבה?
איך "מצילים" את הקטנה?
אני יודעת שיש להם שיעורים משלהם שאינני יכולה לפתור עבורם אך כן אני מרגישה שיש לי תפקיד של ליווי והדרכה אותם…
אני חווה עכשיו הצפה וקושי ונושמת את זה….
תודה בכלל על המעגל המדהים הזה….
תודה אורית על האפשור לחלוק וגם לקחת חלק….
זאת הפעם הראשונה שלי באתר וממש שמחה על גילויו…
.מרגישה שכולנו האימהות מתמודדות עם כאלו דברים גדולים ודרך החשיפה פה היא עוד דרך מדהימה לתמוך ולהיתמך….
תודה לרות שהיא בחיי כמו ציפור קסומה שלוחשת לי סודות ומראה לי עוד דרכים(כמו האתר הזה לדוגמא…)
ודרך התודות האלו עוד משהו אמיתי השתחרר ונוצר פתח למשהו חדש להכנס,מעניין מה יגיע
תודה לכולן,
ניבה
הי ניבה יקרה
תודה שאת ככה מספרת ומשתפת.
אני מבינה אותך מאד ומכירה את כל המצוקות שסיפרת עליהן באופן אישי (יש איזה אמא שלא?…).
בכל אופן – אם בא לך, לחזור רגע לדיאלוג הקודם שלנו – האם את מוכנה לכתוב רשימה של כל מה שבעינייך "יהרג ובל יעבור". ככה, פשוט, לא נאור.
כולל רגשות, כולל מעשים, כולל תזונה, כולל סדר ונקיון, כולל הכל, מה שתצליחי.
יש לי הרגשה שיש שם מפתח.
ודבר שני – ברור שקשה אח קטן, ברור שיש שינויים במרחב. ברורה הקנאה, ברורה הרגשת הקיפוח… אבל אין פה אמת גורפת, אין אמת אחת לגבי כלל האחים. הבחירה באלימות היא לא מובן מאליו, הבחירה לבוא שוב ושוב למקום בו דוחים אותך – גם היא לא מובנת מאליה. אלו הן אסטרטגיות אישיות. אז בשביל להבין יותר, וגם כדי לפתור כמובן – צריכה לדעת את היחס שלך לאלימות, ואת היחס שלך לדחייה, ואת המקום שבו את מרגישה מקופחת ומקנאה.
כל אלה כמובן הצעות והזמנות.
אם מתאים לך – יופי
הרבה אהבה
אורית
יקרה,
אני נושמת את ההצעות שלך כרגע,זה נשמע נכון….
זה כבר נוגע ומדגדג השאלות שביקשת שאפנה כלפיי..
מאז התכתובת הראשונה ביננו אני קצת מוצפת בכל מיני תחושות ורגשות ומחשבות (שאני גם מודה עליהם) אז
אנסה למצוא רגע נכון ליישם את מה שהצעת ואולי גם אשתף…
תודה על הכיוון .
מרגישה קרובה אלייך מאוד מאז אתמול וזה כיף ומשמח וגם מוזר שזה בעצם אני והמחשב, ואז את והמחשב,אני לא מורגלת לדרך תקשורת הזאת….אבל התדר של האהבה והחיבור עובר נהדר….
תודה שאכפת לך…
והרבה אהבה
ניבה
הי אורית,
התחמקתי יפה מליישם את ההצעות שלך.
נראה לי שאני חוששת לפגוש שם איזה דעתנית גדולה ומוסווית שאני…
ועכשיו אנסה להתבונן מול כולכן בדברים שיהרגו ובל יעברו בהורות מבחינתי,ואנסה שהכתיבה תהיה חופשיה ולא מעוצבת…אז הנה…
אני לא מסכימה שהילדים שלי ישלטו בי ויקחו באופן קבוע את ההובלה לידיהם
אני לא מסכימה שהם יצעקו עליי,שיכאיבו לי בכוונה ולא בכוונה,יתווכחו איתי על כל קבר,מה שנקרה התעקשות,שיעמידו לי תנאים ויאיימו עליי…
אני לא מסכימה לאלימות אחד כלפי השני…ואלימות אליי ובכלל
אני לא מסכימה שימרדו ויעשו דווקא…
וגם לא שיכפו עליי רצונם אם לא מתאים לי…
אני לא מסכימה שילכלכו את הבית באופן היסטרי בכוונה…
וגם שהם לא יקשיבו לי…
וכאן הכתיבה קצת נעצרת ואני מתחילה לדלות בכח עוד דברים,אבל אני בטוחה שיש עוד דברים אז אולי הם לא קריטים ואולי שכחתי וזה לא נורא…אני מאוד מנסה להשאר אינטואיטיבית כרגע, וחופשיה מפרשנות תוך כדי, שמגיעה כשעוצרים….
ועם זאת,גם שכתבתי את הדברים לעיל הרגשתי שאני לא מדוייקת.
כי אלו בעצם דברים שקשה לי איתם כשהם עולים וזה לא שאני באמת לא מסכימה להם!
ועכשיו שעוצרת ומתבוננת אני רואה עוד דברים שאשמח להעמיק לתוכם, כמו ההבנה שחלק משמעותי מהדברים לעיל כתבה הילדה/נערה הפגועה שבתוכי שמתריסה את זה מול הורים שלה…
.זה די מדהים אותי כרגע…
ועוד הבנות לא מעובדות מפוזרות בראשי כרגע רסיסים רסיסים ואני נותנת להן להיות….
לפעמים אני שוכחת שהם רק ילדים…
ואני מזכירה לעצמי את זה עכשיו באהבה ולא בהתרסה….
אני לא יודעת איך לסיים,מרגישה חשופה אבל מוגנת בתוכי…
שולחת פשוט…ותודה על הבמה
ניבה
תודה ניבה שחזרת
כרגע עוד מעכלת את מכשפוטובות. אחזור אליך בהמשך.
חיבוק
אורית
ניבה אהובה,
רק רוצה לאמר לך שאני ממש שמחה שאת פה
באה, נחשפת, נותנת, מקבלת
שמחה לפגוש בך עוד
לגלות עוד רבדים בשותפות
וגם לאמר לך שאת אמיצה ותודה שאת מביאה אותך
זה עוזר לי להרגיש ביחד
אוהבת המון, רות
הי ניבה יקרה מאד
עכשיו שמנסה לחזור אליך לא ממש מבינה את השאלה.
אולי תוכלי לעזור לי ולדייק.
פשוט עלו המון דברים וזה קצת התפזר.
מה שקופץ לי זה שהילדים שלך (אני מניחה, כי הרי אני לא מכירה אותם…) מעלים על פני השטח בדיוק את המקומות שלך קשה איתם, כדי להביא לאיזה קצה שבו תוכלי לשנות ולפרוץ את הגבולות האלה של עצמך.
אני מניחה שמה שהם מביאים (ההתנהגות ה"מעצבנת" שלהם) זה –
שהם צועקים עליך
שמכאיבים לך בכוונה ולא בכוונה
שמתווכחים איתך על כל דבר ומתעקשים
ששמים לך תנאים ומאיימים עליך
שהם אלימים אחד כלפי השני וגם אלייך
שמורדים ועושים דווקא
שכופים עליך את רצונם גם אם לא מתאים לך
ושהם לא מקשיבים לך
אני מניחה שמה שאת מביאה (ההתנהגות ה"מעצבנת" שלך) זה –
את צועקת עליהם
את מכאיבה בכוונה ולא בכוונה (לא חייב להיות פיסי)
את מתווכחת ומתעקשת
את שמה תנאים ומאיימת
את אלימה (יכול להיות מבט או משפט, לא חייב להיות פיסי)
את מורדת ועושה דווקא
את כופה עליהם את רוצנך גם כשזה לא מתאים להם
את לא מקשיבה להם
(ואל תתפסי אותי במילה, מחקי את המיותר ותראי למה את מתחברת).
ברור וברור וברור שכשאת ככה זה לא בגלל שאת רעת לב. זה בגלל שאת מגיעה לקצוות של חוסר אונים או בדידות או ויתור על עצמך. ואז "אין לך ברירה" אלא להשפריץ את זה באיזשהו אופן. זה אנושי וזה מוכר לכל אמא בעולם (חוץ מהמושלמת אבל אני באופן אישי לא פגשתי אותה…).
הבעיה היא לא זה שזה קורה
הבעיה היא
1. מתי שאת מצדיקה את זה
מתי שאת הופכת את התקיעות לאידיאולוגיה (אני לא מסכימה לאלימות בכל מקרה… אני לא מסכימה שלא יקשיבו לי… אני לא מסכימה שיתעלמו ממני… וכו'), אז מה שנהיה זה שאין מקום לחבק את החולשה, קודם כל שלך – ואחר כך את שלהם.
2. מתי שאת מרגישה אשמה על זה
ואז נהיה שיפוט וגם אז אין מקום לחבק ולהכיל את זה.
בשביל זה צריך היררכיה, סדר, סדרי עדיפויות –
למשל –
הכי חשוב לי זה שילדי ירגישו שאני מקשיבה להם ומקבלת אותם ולא שופטת אותם.
אני מוכנה לשלם מחיר של לכלוך ובלאגן ואלימות לפעמים לצורך זה.
ואז – כשיש סידרי עדיפויות ברורים – מתי שיש נפילות, או ביטויי חולשה – אפשר לסלוח ולחזור בחזרה.
מה שאין יותר זה הצדקה של הפחד, אידיאולוגיה של התקיעות.
זה הופך להיות פשוט (התבלבלתי, היה לי חשוב יותר שהוא יפסיק להציק לה ולכן שפטתי אותו – בעצם הייתי מעדיפה שהוא ירגיש שאני רואה אותו – סליחה. טעות) ואפשר לחזור.
טוב?
חיבוק גדול
פיול
אורית יקרה,
הלוואי שיכולתי לענות על זה פשוט"טוב"….!
אני מתחברת מאוד לפרשנות שהבאת וגם להצעה של הסדרי עדיפות.
ובכל זאת, מה שעלה שסיימתי לקרוא זה "אוף….!" גדול עם אנחה ענקית….
ה"אוף" הזה מבטא נראה לי את התסכול של הידיעה וההסכמה של הסדר עדיפות הנ"ל מול יכולת יישום פחותה יותר ועייפות מצטברת.
נראה לי שאני צריכה לחזק את עצמי כך שאבוא למפגש איתם יותר נוכחת וקשובה לי ולהם.
כבר יש לי רעיונות איך לעשות זאת.
הלוואי שבדרך אוכל גם לשחרר קצת כובד שרובץ על כל העניין שלי עם הילדים בחיים כרגע ולהתחבר יותר לקלילות,שמחה וקבלת העצמי שלי ושל כל אחד מ3 הילדים המדהימים באמת שהם ועל זה לשים את האור הגדול….
תודה על כל התכתובת הזאת…
יותר מהכל היא מעצימה אותי בתקופה לא פשוטה
אני מלאה בהודיה אלייך כרגע
תודה תודה תודה
ניבה
הי מותק.
בטח ש"אוף". ברור ומובן ואנושי מאד מאד.
תסכימי להיות רכה איתך וסלחנית ועדינה וחומלת, לאט לאט, ויותר מכל – לכבד את הקצב שלך. את בדרך הנכונה. מעצם זה ששואלת את השאלות ומעלה את הכאבים.
יש לי איזה רעיון – אולי בא לך לכתוב פה מה את אוהבת בילדיך. (על כל אחד לחוד), את אהבתך אליהם. ואולי גם לשלוח תמונות. 3 תמונות של כל אחד מהם. ונפרסם את זה כאן. וכולם יראו. ואת תתגאי.
אם את רוצה תשלחי לי במייל ואני אשים את מכתבי האהבה האלה ואת התמנות בבלוג.
מה אומרת?
אהובה,
רעיון טוב לכתוב להם/עליהם מכתבי אהבה.
אני לא בטוחה שאני פתוחה עד כדי כך לשתף גם בתמונות.
אני מרגישה שאני באה לכאן רק עד רמה מסויימת,אנונימית(מעט מאוד מכירות אותי ממש,ורק הן מגיבות).
בדרך שאני עוברת בתכתובת איתך עולים בתוכי עוד דברים יותר אינטימים שאני בטוחה שאם הייתי באה לטיפול אצלך היו מהווים מפתח לעוד דלת,ועוד שחרור ואני לא מעלה אותם כאן כי זה פתוח לי מידי ויש תמיד את השאלה עד איזה רמה אני באמת פותחת ובאה…
ועוד אמת, נראה לי שבגלל שהנושא הזה רגיש ונוגע בהרבה חלקים רגישים בתוך הוויתי אני עוד בונה
אמון איתך עם כל כוונתך המדהימה וחוכמתך הפשוטה…
מתחממת בכנות הזאת שמשחררת אותי כרגע..
גם כאן אני מכבדת את הקצב שלי – רוצה,נסוגה נסוגה רוצה וכן הלאה….
איך את מרגישה לגבי זה?
אנסה למצוא זמן לכתוב דברי אהבה על ילדיי – יש הרבה מה לכתוב – וזה כבר ממש מרגש אותי…
המון אהבה
ניבה
מרגישה מצויין
תרגישי בנוח
הכל טוב
מה שמתאים
הסיבה שלי להתכתבות הזו, ולבלוג בכלל, הוא כדי לעורר השראה בעוד המון (המון!) נשים שדרך זה קולן נאמר ומושמע.
תודה
והרבה אהבה
(נ.ב. – הייתי מתה לפרסם את תמונותיהן של בנותי, ושכולן יראו, קצת פאדיחה…)
ניבה אחותי האהובה מכל
מלא זמן לא נכנסתי לכאן
ופתאום עכשיו
ושוב מרתק ומהדהד ומדגדג
מחבקת אותך חיבוק גדול
באשר את
ואני
באשר אני
בתקופת התמודדות שיא עם הילדים
המון סיטואציות מורכבות
המון הזדמנויות
לתקן
לסלוח
לתת מהטוב שבי
לקבל את מה שאני
להבין שעשיתי את הטוב ביותר
להיות עצובה
להתאהב בהם שוב
אינטנסיביות מופלאה המזמינה מציאת פתרונות רגע וסדרי עדיפויות מדויקים
מזדהה ומחבקת
וכל שאר האהובות שכאן
מכשפיות טובות טובות
תודה על המרחב והחוכמה הנשית הנוטפת
צ'מרו לי מקום….
שבת שלום
ברוכות תהיו
אהלן אורית,
היה לנו יום קשה קשה בבית.כעס וריבים בן כולנו.זה התחיל ביני לבין בעלי בבוקר.ואז הבן הבכור בדרמה עצובה ומכווצת בכניסה לגן, ובחזרה מהגן בינו לבין אחותו ואז אני מולו ואהוד הצטרף מולו ואז אני מול בן זוגי שנית ושני הילדים הקטנים חשופים לזה וכך זה עוד המשיך עד הלילה.בלתי נשלט לחלוטין.עוצמתי וכואב וכועס.
כשמתרחקים אחד מהשני יש יכולת להתבונן ולחמול את האחר אך בקירבה קשה קשה.
מאז אני במאבקים קשים עם עצמי מול תחושות האשמה והייאוש.
קראתי שוב את המאמר שכתבת על הקשבה והקרבה ואיך אשמה ואהבה לא חברות.
ואני(ובעיקר הילדה שצורחת בתוכי עכשיו) שואלת אותך (ואת הנשים שנכנסות כרגע לקישקע הכואב שלי) הכי דוגרי בעולם איך למען ה' אחרי יום כזה זוועתי שבו אני לא מצליחה לשלוט בעצמי (וגם בן זוגי וגם הבכור!)ורואה את הילדים האהובים שלי יונקים את הכעס והתוקפנות שלי ומיישמים אותה נהדר על סביבתם,אז איך אני יכולה להיות בחמלה והבנה שם לעצמי ולמצב?איך מתוך סיטואציה שבה אני רואה את הכל נחרב אני יכולה לבנות שוב אמון בי,בנו ובדרך?
אני כל הזמן מנצנצת דמעות של אשמה,וגם אני כן חווה קשר לכך שאני מרגישה אשמה לזה שאני אוהבת אותם ורוצה שיהיה להם טוב, ושאני מתפרקת ומפרקת לנגד עינהם ועליהם איזה טוב יש פה?ואני כן אוהבת עדיין שחווה אשמה…
אני מבינה שלא יכולנו אחרת כי אם כן זה היה קורה,ואז האשמה מוקטנת…אבל אם לאמר את האמת זה לא משמח אותי.
עכשיו כל ההבנות והרעיונות לא נוגעים,אלא מבלבלים.
ואני מזמינה אותך/אותכן להרחיב איתי את הדיון על אשמה שאצלי נולדה לראשונה בחיי עם הולדת בני הבכור,ממש ביחד.
אני לא מסוגלת לשלוח את המייל הזה…
אני ישר חושבת שכולן יקטינו אותי במחשבתן כמו שאני עושה כרגע.
מיד עולות מחשבות שאני אשלח רק את זה כי אני חייבת תמיכה בענין הספיציפי הזה ואז אפסיק לכתוב באתר כדי לא להחשף יתר על המידה או איך אחליף את השם או אברח מהארץ או או או…
כבר קרה פעמיים שנשים שפגשתי ושקצת מכירות אותי אמרו לי שהן קראו את הדברים שהעליתי בבלוג ואני התייבשתי מעומק הקירבה שנוצרה פתאום.זה די מביך,כי אני חושפת את עצמי פה כל כך …
אז מה לעשות? אני באמת מפחדת לשלוח כרגע והלחיצות על המחשב מהוססות….וגם נראה לי שהנשים המופלאות שכותבות כאן תמיד מספרות על הקושי שלהם עם הילדים במין הכלה והסכמה גדולה ואילו אני עכשיו מתקשה ומתקשה….וחושפת ללא רסן מולכן את הילדה הפגועה שאני…
מזכירה לעצמי שאני יכולה להיות גם עוצמתית ומלאה באור שמעבירה ריפוי לאחרים(זה המקצוע שלי) וגם אבודה ובקושי.
נכון?
כמעט מוחקת אבל שולחת…
אשמח לפגוש אותכן כאן
ניבה
ניבה יקרה מאד
תראי, אני עומדת כאן בחזית, אחת. כל נפלאותי וכל חולשותי. הכל כאן. לא עושה הפרדות, לא עושה הסתרות. יש קהל של אנונימיות ושל מטופלות ושל תלמידות ושל חברות ושל משפחה.
והכל על השולחן. הכל גלוי.
שיא הגועל ושיא היופי.
שיא הנאורות ושיא החייתיות.
הכל כאן.
הסיבה שלי לעשות את זה היא שאני באמת באמת לא מאמינה בהפרדות. לא מאמינה במידור. שאני מנסה (הכי הרבה שאני מצליחה, בטח יש עוד…) להסיר את הפוזות, את המסכות, את ההתארגנות מראש, את העמדת הפנים.
וזה באמת מאד מביך לפעמים, ומפחיד ומטלטל.
אני פוגשת אמהות בגנים של הילדות שלי שאומרות לי – קראתי אותך. ואני במבוכה. אז מה? אז יותר ממה שאני במבוכה אני שמחה. וגם מתרגשת. וגם מרגישה שזה חי. ואמיתי. ומצמיח. ומעורר השראה.
ואני, אוהבת אותך יותר ויותר, ככל שאת באה אמיתי יותר, פשוט יותר, אנושי יותר.
זה לגבי הפאדיחה.
ולגבי העניין עצמו –
התשובה הכי עמוקה שאני יכולה לתת לך היא – שאין לך ברירה.
אין לך ברירה אלא לבנות שוב ושוב אמון מחודש על הריסות האמון שנחרב.
אנין לך ברירה אלא לחבוש ולרפא את המקום של האשמה.
אין לך ברירה.
פשוט כי את כזאת.
פשוט כי לא באמת את יכולה לחיות בלי אמון.
פשוט כי בלי אהבה – זה לא שווה. לא שווה לך.
פשוט כי זה הטבע שלך.
אז ברור שבזמן אמת, כשכל התותחים יורים, חייבים לרוץ למקלט. ואי אפשר לדבר על שיחות שלום.
וגם לא בודקים ברקסים בירידה.
וכשחווים את הייאוש הזה והתסכול הזה – אין מקום לנאורות, ולדיונים פילוסופיים.
זה רק ללקק את הפצעים. לנוח. להרפות. ולהרגיש את כל זה.
וזה לא נעים להרגיש את זה.
בכלל לא.
רק להזכיר לעצמך את מה שקרן כתבה – שאת לא אלוהים.
ואולי מחר, או מחרתיים, או בעוד חמישה ימים – כשישכחו הרוחות, כשתחזור הנשימה, תוכלי להסתכל אחורה ולהבין. ולסלוח.
ולהתחיל מחדש.
חיבוק ממני
אורית.
ניבה שאלת איך תוכלי לסלוח לעצמך,
אז אני עונה לך, למרות שאנחנו לא ממש מכירות,
אני בוחרת להגיב מתוך הנסיון שלי. מתוך החיים שלי
שיש בהם המון ילדים וגם לא מעט אמהות ובעיקר עונה לך,
מתוך עצמי שכן אני שומעת את הקושי שלך והוא נוגע ומוכר לי מאוד.
האם תוכלי לסלוח לעצמך על שכעסת ?
על שהתפרקת ואיבדת שליטה?
על שלא היית " עוצמתית ומלאה באור"?
האם כשהיית ילדה, היתה שם אמא אוהבת או אולי אב מחבק,
שסלחו כאשרהתפרקת, צעקת ובכית, רקעת ברגלייך,מחית בקול רם
או סתם הבעת את רצונותייך בתקיפות המתבקשת?
מה היה הדבר?
האם היסו אותך?
האם קטעו, גדעו, דיכאו?
או שאולי דווקא איפשרו חיבקו הכילו וסלחו?
כמה מקום היה שם פעם לאיבוד שליטה?
כמה לביטוי רגשי טהור ולא עשוי?
כמה את נותנת לזה מקום בהחייך שעכשיו?
את חושבת שתוכלי אי פעם לסלוח לילדייך, על שהם לא דווקא מלאים באור
אלא לפעמים סתם ילדים מעצבנים מאוד?
את חושבת שתוכלי לאהוב אותם על כך?
כמה מרחב תסכימי ללת להם בכדי לבטא במלא העוצמה כעס למשל ?
מחאה או תלונה? האם תסכימי להם ותבטחי בהם אפילו אם יאבדו שליטה?
ומה אם העלך מה אם הוא יאבד שליטה? מה אז?
את חושבת שתוכלי לסלוח לו על תוקפנותו באיזה אופן משונה שהיא באה לידי ביטוי ,או נניח על היותו כועס אולי זועם ומאכזב?
אולי אם לא תוכלי לסלוח על מעשים אולי תנסי, תוכלי, תצלחי, לנסות ולהתקרב למניעים, למשל אני יכולה להבטיח לך בלי שאני מכירה ובלי שאני יודעת דבר על חייך שיש טעם מאוד מובהק וסיבה עמוקה לכעסך.
ואם ככה הרי שהסליחה המתבקשת, איננה עוד סליחה על דבר מה שקרה
או לא קרה היא אפילו לא סליחה למישהו.היא חומר היא איכות שאת יכולה לבחור בה ולמרבית המזל היא זמינה, גדולה מכל מעשה כזה או אחר .
הילד שלך מתפרק בכעס את יכולה לכעוס עליו נורא או
להיות מאוכזבת, או להיבהל מאוד את גם יכולה להבין אותו.
בטח אפילו די בקלות.
להבין אותו ואפילו לזהות את החלק בתוכך שהייה פועל , מגיבו מביע
ממש כך כמהו יש בך חלק שמבין זאת….
ומתוך ההבנה הזאת ממש, את יכולה בקלות ובכל ליבך לסלוח.
לסלוח עמוקות לכולם בעצם : לך ולו ולהם ….
סליחה שהיא יותר כמו חומר ששופכים ממנו פנימה,
שבוחרים אותו כדי לרפא
כדי לנשום.
יש האומרים מחילה נחמה …
סליחה על שאנחנו אנושיים להחריד והכי לא באור
כי אם בדם, מים, ציטופלסמות וכול היתר ….
ובכל זאת אנחנו מסכימים באומץ גדול להמשיך…
ולהרות ולהוליד אפילו
אז איך לא נסלח לנו?
ומי שמנו לשפוט.
מראש יצאנו לדרך כמעט בלתי אפשרית
ולטעמי על עצם הרצון לעשות טוב יותר מגיע לנו אשרי פתוח לכל החיים
וכל השאר….. וואלה – שיפורים ושיפוצים שראוי וצריך וכדאי.
אבל אל הבור הכואב הזה בין אם יש בו כעס או תיסכול זעם או כל דבר אחר,
לא נותר לנו אלא לשפוך … עוד ועוד ועוד סליחה
הרבה מאוד הבנה והסכמה להיות בנות אנוש .
עד שהילדה הקטנה הזאת ששוב ושוב ושוב שבה ומבקשת תצליח בתוך כל המהומה לשמוע את הקול שאומר לה שתכף הכל יעבור ושהיא טובה.
עד שהשבר שבתוכה יצליח להרגיש את החיבוק.
הרי מה עוד יש לנו לשים שם חוץ מחמלה ענקית?
אולי הכי טוב שתבקשי סליחה מבעלך ומהילדים.
בסוף גם ממך סליחה על שגם נעלבת ורגשת וכעסת והתפרצת
וגם בהתבלבלות, במקום לחבק שפטת ולא סלחת.
וככה תסלחי לך
בכל מקרה אני סולחת לך.
ממני קרן.
אהובות,
יום אחרי…הרוחות שככו…אבל כמו אחרי שריפה גדולה יש עוד מידי פעם דליקות קטנות שניצתות….
אורית יקרה,המילים שלך כל כך מדוייקות.פוגעות בול במקום שמעצים אותי.
התחברתי גם למה שברור לך על התותחים המקלט והברקסים.
אני עוד לומדת לפגוש את הכאב שלי בשיא עוצמתו בלי לנסות להבין אותו או לפתור אותו באותו הרגע.
ומאז התכתובות ביננו מסתבר לי שהתגבש לי צורך מוסווה להצליח תמיד לדעת מה נכון עכשיו,ואתמול לא הצלחתי וזה בלבל אותי.
אז כן אני מסכימה שישנם זמנים,לא נעימים בכלל שבהם אני/עולמי לוחצים אותי לפינות כואבות ואני מתפרקת ומתפזרת לרסיסים,אך בזמן ארטילריה כמו אתמול זה לא בא מהראש אלא לגמרי מהרגש הטהור.
ושוב זה קשה להכלה,אז בא הדפוס של אני לא בסדר,ולעולם אני לא אצליח וכו' וכו'.
וזה מביא אותי לסליחה…
קרן יקרה,השאלות ששאלת צימררו אותי…
החזרת לחיים שלי אותי כילדה ממש כמו מנהרת הזמן…
תמונות תמונות,תחושות תחושות…
אני גדלתי בבית שאין בו ביטויי אהבה ורגשות חיוביים אחרים,וכן יש בו לגיטימציה לביטוי רגשות שליליים אחד על השני.
כעס,תוקפנות אלימות בוז וכו' היו ממש השפה השלטת בבית.
ההורים בינהם,ההורים על הילדים.וגם לילדים מותר לבטא את זה מול ההורים.
ולא מתוך מקום נאור במיוחד שמבין שיש לזה מקום…אלא מתוך אי שליטה רגשית של אמא(מלכת האי שליטה ברגש) שצורחת את הילדה שפגועה שלה בהיסטריה כל כמה זמן ברקע,ומתפרקת לרסיסים מול עיננו.היא גם לא עצרה אותי שנעמדתי מולה וצרחתי עליה חזרה מאיזשהוא שלב.ופשוט עמדנו ככה וצרחנו בלי הפי אנד עד שמישהו עזב בדרמטיות את זירת ההתכתשות….
אז אני שונאת את הכעס הזה,מתעבת אותו,לא מקבלת אותו.
קשה לי לראות ולהכיל כעס גם מעבר לי…ולכן גם כשבעלי או הילד בכעס אני חווה השרדות. צורך להציל מישהו,להוציא אותו מהשדה קרב… לחבק…
עכשיו אני שואת אותי אם סולחת שכעסתי,
וממרחק של יום אני עונה כן,סולחת.אבל לא עד הסוף.
הרי שחזרתי בדיוק את הטראומה שלי מהבית….
הראש מבין,אני בת אנוש,יש גם כאלו רגשות מבעסים אבל מהבטן והתודעה אני מודה שקשה לי למלא את הכד בסליחה.
הרי הילדה השורדת בתוכי עדיין דבקה במטרה למחוק את הכעס מחוץ לחוויה ומחוצה לה,והיא כל כך כועסת…לפעמים זה הופך להיות היא…
קשה לי במיוחד לראות ולהכיל את השיקוף של הכעס הזה אצל ילדיי…אני מורישה את הדבר שאני שונאת מכל…
ונכון,זאת כל החבילה ואני בת אנוש…ועדיין קשה לסלוח…
כל החיים שלי התנתקתי לעולמות גבוהים רוחנית ושם קיבלתי נחמה…ושם היה פשוט ותומך ומלא שמחה וחופש…
היום אני מבינה שזאת הייתה בחירה ובריחה,כי פה קשה מידי עם כל הרגשות האלו…
אז גם ההסכמה להיות בת אנוש היא חדשה ואמיצה אני חייבת לאמר…והחיפוש של השמחה והנחמה פה,על האדמה.
והאמת שמצאתי נחמה מכן אורית וקרן מופלאות…
כל כך משמח אותי להרגיש שגם בכאב ובכעס הגדול שלי יש שם מישהו,אוהב סולח אכפתי ומבין גם מתוך עצמו….ולא שופט אותי כמו שאני עושה לעצמי בזמן הקושי…
אני מוותרת על הפחד מהפאדיחה ומסכימה לחשוף אותי במערומיי מולכן ומול שאר הנשים שקוראות כאן…
ועוד יותר מזה אורית האומץ שלך לחשוף ככה ומיסוס ההפרדות נותן לי כח והשראה.
תודה תודה תודה
ניבה
הי ניבה אהובה, מה שלומך? איך היה היום?
ניבה אהובה
אני מגיבה כאן מתוך המקום שמכיר אותך
מתוך זה שהפנת אותי אל האתר הנפלא הזה מתוך זה שקראתי וקראתי עד שבכיתי ובכיתי
מתוך שאני מכירה ויודעת עד כמה את יפה ואמיצה ובוחרת את האמת ופוסעת כנגד הכל
עד כמה את מסורה וקשובה ליילדייך
עד כמה את פתוחה ואוהבת מרגשת ועמוקה
ועד כמה את את מכשפטובה רואה את הנסתר
להגיד לך שאני אוהבת אותך
ומחזקת אותך
ומעריצה אותך שאת בלתי מתפשרת
אוהבת אותך
מאחלת לעצמי להתחבר אליכן כאן עוד…
להיות מחוברת לעצמי יותר ויותר כשאני מול יילדיי …
ולא לפחד מהם או מחלקם כמו שאני מבינה לאחר הקריאה שקורה בחיי…מפחדת ונעלמת ונאלמת ומתרחקת מעצמי
חיבוק לכל המהמממות כאן היפות והאמיצות שהייתן לי עוד מימי בר גיורא כור מחצבתי נשים חזקות אמיצות בלתי מתפשרות יפות עוצמתיות עמוקות מעוררות השראה והתפעלות
אהבתי אליכן
וואו מיכלי אהובה
תודה על המילים המחזקות,איזה כיף שאת כאן.
אני ממש אשמח לפגוש אותך כאן כפי שאת..
את אמא מדהימה מדהימה !ואשמח ללמוד ממך…. ומהאתגרים שגם בטח נמצאים בדרכך כאמא ל4 המופלאים שלך….
בזכותך חזרתי לכתוב באתר אחרי הרבה זמן
חיבוק לך ולכולן
ניבה
מיכלי אהובה,
איזה כיף שאת פה!!
מרגש ומשמח אותי מאוד מאוד..
המון אהבה וחיבוק גדול, רות
מאד מאד מרגש, מעמיק, קרוב, חשוף ואמיתי
מרגישה שאני בבית
וטובבבבב
מבקרת בבלוג לראשונה ובטוחה שזו רק ההתחלה…….
ברוכה הבאה פרמה שאקטי
איזה כיף שאת כאן!
תודה
פיול
נעים ויפה פה.
על סעיף 2 אני חותם בשתי ידיים.
לגבי שאר הסמכות ההורית שלנו, אני מגיע מגישה שאומרת משהו כזה:
אני נמצא כאן יותר שנים ממך.
אני יודע לפעמים מה נכון יותר עבורך.
אני לא צריך להסביר כל דבר שאני מבקש.
נשמע כמו מחנה צבאי, אבל לא.
בעיני זה הגיוני שמישהו ירוק לומד ממישהו וותיק יותר.
כל האמור למעלה רלוונטי רק כשמתקיימת כלפי הילד אהבה ללא תנאי.
תודה שקראת
תודה שהגבת
תגיד – אתה בן, יענו גבר אבא ממין זכר?
או אשה שכותבת בלשון זכר?
פשוט במעגל הנשים הוירטואלי הזה עוד לא היתה תגובה של גבר….
בכל מקרה – סחטיין!
ואשמח גם למשהו אישי – האם את/ה הורה?
האם את/ה מצליח לקיים אהבה ללא תנאי לילדך?
תמיד?
מה קורה כשלא?
תודה!
אשקרה יון. הורה.
אהבה ללא תנאי אני מצליח לקיים כי אני באמת אוהב. לא רואה טעם להסתיר את זה. מה זה יכול לעזור ?
לא מושלם ויש כתמים אפורים בכנפיים הצחורות שלי שאני עדיין עובד עליהם.
לפעמים אני בא בתלונות במקום להעיר מה צריך לעשות ומה אסור, לפעמים יש עונשים מטופשים ולפעמים כעס.
אבל הילדות שלי שפויות, גדלות בלי טלוויזיה ויודעות שחיבוק הם תמיד יקבלו לפחות שלוש פעמים ביום.
אז ברוך הבא
נחמד המעבר מיונה לנשר
טלוויזיה זה הגבול שלך?
ואיך אתה עם שוקולד?
ואלימות?
וחוסר צדק?
ולכלוך? (בדרך כלל לבנים אין את זה…)
טלוייזיה היא אמצעי, לא גבול. בלעדיה הערבים מתנהלים קצת יותר לאט, פחות טמטום ויותר שקט. מתשע וחצי אפשר לשמוע רק עלעול דפים ונחירות רמות.
שוקולד מותר, במידה. קבועה ליממה. ללא שקילה. כולל מבטי שאלה. לפעמים תוכחה.
אין אלימות כי אין אלימות. ז'תומרת יש כאפות, צביטות נשיכות, דחיפות והרבה בעיטות כחלק מהווי הבית. הם מלווים בפרצי צחוק מצד כולם. י
חוסר צדק…-מקום כאוב. ההסבר הכללי הוא משהו בסגנון הזה:
מי שמבוגר ומודע יותר לפעמים צריך לגלות אחריות ולפתח סבלנות גדולה יותר.
לכלוך ? יש לי בעיה אבל ממש בגובה ממוצע. בוץ- היסטריה. יתושים .100 בסולם ריכטר.
אני מרגיש כאן כמו סלב עם הראיון עומק הזה, וזה מעיף לי ת'נוצות שאת קוראת לי בן.
טוב, אז בוא נעצור בזמן….
מזמינה אותך לבקר כאן –
ואף להראות לילדותיך
יום טוב!
מבטיח להראות.
מילה של נשר.
שלום יונ יונה נשר ועוד מעט נץ…
מעניין מאוד לפגוש אותך כאן
גבר בקלחת נשים
קולך נשמע
אני סקרנית
מי אתה
ולמה שם בדוי?
אם כבר אז כבר
לא?
הי רוני,
שמח שקולי נשמע.
אני אדם, גבר, אבא, בעל, יהודי (לפי הסדר הזה) ויש לי כמו לכל אחד עוד כל מיני כובעים ותארים.
בחרתי לשלוט על רמת החשיפה בזירה האינטרנטית מאלף ואחת סיבות- אני משער שאני מודע אליהם יותר מאחרים. אני גם מחנך לאותה התנהלות.
הייתי כמה פעמים בכל מיני סוגים של "עזרת הנשים" והקלחת נקראת ונשמעת מוכרת…כולנו בעצם די דומים, לא ?
עסקתי ואני עדיין קשור לתחום החינוך מעבר לתפקיד שלי כהורה. החלום שלי כשאהיה גדול הוא לחנך. משער שזאת הסיבה שהגעתי לאתר הזה. כל אחד ופירורי הלחם שלו.
אוזרת אומץ וכותבת לך, לכן, מכשפות טובות ויפות על הקושי לגדל את הבנות שלי ככה, באהבה גדולה, בלי תנאים, כמו שהן.
ויש ימים טובים שאני מרגישה שהכל במקום
ויש ימים שאני מרגישה שאני פשוט לא יכולה. לא מבינה מה הן רוצות ואיך לתת להן את זה. ושם אני נשברת. כי זה באמת כל כך קשה. איך אני יכולה לשמוע את הבת שלי שאומרת לי שהיא רוצה אותי, כל היום אותי ורק אותי ואז ללכת. לעבוד, להתמסר לאנשים אחרים. ואז אני נקרעת. אולי אני צריכה להקדיש את עצמי רק להן? ואז אני נבהלת. כי הבת שלי רוצה אותי, כל היום ורק אותי. אני באמת מסוגלת לתת לה את מה שהיא רוצה וצריכה? ומה עם מה שאני רוצה?
הטלטלה בין האור לחושך. בין הרגעים שבהם אני מצליחה ובין אלו שלא, בין צחוק ואושר גדול על הבנות המדהימות שלי לבין בכי וכאב- מה אני עושה? מה לי ולאמהות הזאת? איך להכיל את כל זה?
אני מרגישה מצד אחד חזקה וגדולה ומצד שני כל כך שבירה ולא יודעת. כל החיים אני נדמה לי שאני יודעת. יודעת מה אני רוצה, יודעת מה הדרך, יודעת לפסוע בה. היום, ובעיקר היום, אני פשוט לא יודעת
הי איילת. ברוכה הבאה לעולם שכולו טוב…
עולם האנשים הפשוטים ונשים הפשוטות שלפעמים יודעות ולפעמים לא יודעות..
הדרמה הגדולה של המאבק בין חושך לאור (שלא לומר בין רעות לאור) לפעמים כל כולה רק ביטוי להעדר חמלה. העדר סלחנות. העדר הסכמה להרשות לעצמך להכשל ולפספס ולא לדעת.
אז בגאווה רבה אני מזמינה אותך להיות כמוני – שזה אומר אשה פשוטה – שמאד מאד מאד אוהבת את ילדותיה ו – 132 פעמים בשבוע מפשלת איתן.
רק אחרי שהסכמנו לזה אפשר ממקום אנושי ושפוי, נטול אשליות ונטול תובענות גברית להצליח ולהצטיין – לשאול – מה קשה לך איילת? מה באמת קשה לך?
אוריתוש, איילת
אני יכולה להגיד מה קשה לי?
קשה לי הבכי, בעיקר של התינוקת שלי שהיא בת שנה וארבע
קשה לי חוסר האונים
אני לא יודעת איך להרגיע אותה, איך לעזור לה
קשה לי שהיא לא מרוצה, מקטרת, ואז קשה לי להרגיש שאין לי כוח אליה, שהיא מעצבנת ותובענית, והילדים שלכולם כאלו רגועים, אז למה שלי לא, מה עשיתי לא בסדר
לפני בערך שבוע אחרי אחר צהריים מתיש כתבתי
אחרי הצהריים קשה.
זהר קמה עצבנית משנת הצהריים, והרבה זמן לא ירדה מהידיים וגם שם לא הייתה מרוצה
ויותמי, איכשהו צריך להסתדר
זה כל כך קשה. היא מתעצבנת נורא. אני מרגישה את הכעס שלה. כעס.
ואני חושבת, מה לא בסדר, מה לעשות, מה לא בסדר, מה מציק לה, היא רעבה, אולי ציצי, לשתות, מה לא בסדר, אוף שתרגע כבר, שתשתוק כבר, אם רק הייתי יודעת מה לעשות, אם רק לא הייתה רואה את הקרטיב של יותם, אולי ינקה יותר מדי וכואבת לה הבטן, בואי, קחי, קוקו זהר, איך עושה סוס, רק לא להרגיז את זהר, לנסות להבין מה בדיוק מבקשת, את הג'ירפה? לא אסור, היא שבירה, זה אבא הביא מקניה, רגע יותמי עוד מעט, לא אל תבכי, בואי נחפש ג'ירפה אחרת, אולי אני אתן לה את הג'ירפה רק היום, שלא תבכה.
אוף
אוף
רוצה לצעוק
לצצצצצצצצצצצצצצעוק
לצעוק
זהר צועקת, צורחת, כועסת כל כך.
כל הזמן מחשבות, כל הזמן בכוננות, מרגישה את המתח בגוף, בנשמה, כוננות, מה לא בסדר, למה אני לא בסדר, אני לא מצליחה להבין אותה, לא מצליחה להרגיע אותה, לא מצליחה להיות מדויקת, להיענות אליה, כל כך רוצה, לא מבינה לא יכולה, כל הזמן עושה טעויות. מחשבות, מחשבות, מה היא סופגת, איך היא נשרטת, תרגעי, תרגעי, תנשמי
אוף
אוף
אוף
זהר מה מציק לך
בבקשה תגידי מה מציק לך. אמא פה, אבל לא מבינה, מה מציק לך זהר
אני מתחרפנת.
אוריתוש חכמה, איזו תובנה לאישה פשוטה ומחורפנת שקשה לה..
רק בקצרה מאד "על הדרך". נראה לי מירה אהובה – לא לפתור. לא להבין. לא לשנות או לשפר. רק רק רק רק רק רק רק להיות. איתה. איתך. ולהסכים שאי שביעות רצון היא חלק מהסיפור. ולחבק גם את זה.
אני מתכוונת שמותר לזוהר להיות לא מרוצה. ממש ממש מותר לה את זה. וזה לא אומר כלום עליך. במיוחד אם היא לא לבד.
איילת אהובה ( ועל הדרך אולי גם מירה ???)
בתוך שלא יודעת…. הרי שאת יודעת.
יודעת להיות אמיצה דייך לכתוב כאן, להשמיע את קולך
קול של שפיות. קול של מי, שמבקשת להיות ערה
וחותרת בכל מעודה לטוב.
איילת את אמיצה.
כי לקחת על עצמך כל כך הרבה ובבת אחת
והנה בכל זאת בתוך כל המערבולת הזאת, לא עלית על האוטומט. אני מתכוונת, במובן העמוק, למרות כל מה שנדרש ממך, נותרת ערה ושואלת.
מחפשת מענה לך ולהן בשעה שיכולת לתפקד את זה לכמה שנים הבאות: להיאטם לשכוח,לא לשמוע בכלל – מה הבת שלך מבקשת.בחרת להקשיב, לברר לעומק ושאול, לעשות לשלושת בנותייך המדהימות המון מקום.
זאת בחירה קשה אבל גם באמת יפה ואמיצה.
והילדה שלך, אורצ'יקית היא כידוע לך, יותר מכל בן אדם בסביבה הקרובה והרחוקה,בעלת רצון כל כך עז רצון בלתי מתפשר (!! )
תמלוגים וזכויות יוצרים לבורא ולכם ולכל כל המרחב שנתתם לה.
והיא, המתוקה…. כמעט כמו כל ילד בעולם רוצה אותך כל יום כל היום….
האם זה מעיד על היעדרותך מחייה? או הפך, מעיד על היותך עבורה
נקודת משען , חוף עם נמל לעגון בו כאשר מתעורר קושי.
כזה מין יעד מבטחים מובהק שאין צורך לחפש אחריו .
יש בה ידיעה ברורה על כך שמעבר לכל מרחק את שם נכונה אליה….
אם תצליחי לפנות ולו לרגע את כל הקשיים ,הבקשות, השאלות, הטענות,
האשמה ….הפחד לקלקל נניח שתצליחי אז , אפילו לשתי שניות לראות את הילדה שלך צלול. תדעי משהו על הגרעין שלה ועל הברית העמוקה שביינך לבינה.
ומשם כמו גשר מעל כל הוואג'רס,אין מצב שתפקפקי באימהותך,
בבחירותייך או בדרכך.כי הילדה שלך היא יצירת מופת, היא שלמות בוהקת,
זוהרת ואף מהבהבת. יש לך חלק בזה, יש לך חלק בזה לטוב ולרע
ככה זה.
ואפשר גם לעוד רגע קטן לפנות את כל הצרכים של כולם
להביט בך עצמך,
כי מתחת לכל הבקשות, הרצנות, הבכיות, הכעסים, חוסר שביעות הרצון…. "אצטרה" …"אצטרה"….הבת שלך, מבקשת שתהי מאוד מאוד שמחה.
לאו דווקא צודקת. או יודעת, או מוצלחת במיוחד, או נבונה מאוד… או נאורה
(רחמנא ) סתם מבסוטית.
פיולי שאלה מה קשה לך
ואילו אני ממשיכה להציק
ושואלת מה בא לך?
…..
לא להתעצבן.. אל אף שיצא לי מעצבן כי בעצם מי יכול לחשוב על זה
בתוך כל העומס אבל אני מתכוונת לכך שלפעמים אין בררה
אלא לפנות את העומס ולברר בדיוק את זה
כי י שם מונח מפתח יקר ערך מאוד.
ואמא איז גט טו דו ואט א- אימא'ס גט טו דו
באהבה
ובהבנה עמוקה
קרן.
איילת יקרה,
ברוכה הבאה. כמה טוב שאת כאן.
אני, פעם הייתי אחת שתמיד יודעת. יודעת את יעודי.
יודעת מה אני רוצה בחיי. יודעת המון דברים על איך לגדל ילדים.
יודעת על לידות. יודעת. ואז נהייתי אמא. בהתחלה זה עוד הצליח לי.
עם ילד ראשון עדיין ידעתי הרבה ושאלתי מעט. ואז הוא גדל.
התחיל לפתח רצון משלו, לדעת אחרת ממני. ואז הצטרף לחגיגה עוד אחד.
וגם הוא גדל והתחיל לדעת אחרת ממני.
המצוקה שלי התחילה לגדול ואיתה התחלתי להתרחק, לכעוס, להיות מתוסכלת, אשמה ומאשימה. הגעתי לנקודה שבה יש לי אחת משתי אופציות- או להמשיך להיות היודעת, on top of things ורחוקה מילדיי, או להסכים להוריד את הכפפות, לא לדעת, להתבלבל, להשתנות ולהתקרב.
אני משתדלת היום עוד ועוד להרחיב את הבחירה שלי באופציה השניה.
מסכימה לא לדעת, לשאול, ללמוד ביחד איתם, להמציא את הדרך שנכונה רק לי ולהם. לפעמים זה נורא קשה. לפעמים ממש טוב. אני טועה מלא. מלא,מלא,מלא ויחד עם זה מרגישה הרבה יותר קרובה ואוהבת, אנושית.
מה שעזר לי מאוד בשינוי הזה ועוזר לי עדיין זה להסכים לבטא את הקולות שרוחשים מתחת לפני השטח, אלו שלרוב הייתי משתיקה כי הם לא נראים טוב ולא נשמעים טוב.
אני מזמינה אותך, אם את מסכימה, לעוד צעד פנימה, לכאן-
לכתוב את הקושי. מה קשה לך? איפה את חווה חוסר אונים?
כשהן צועקות? רבות? לא מקשיבות? מה הגבול שלך שבו את מאבדת אותך?
רגע להסכים להיות רק בצד שלך, לאמר "קשה לי, אוף, כוס אמק". לי זה מאוד עוזר.
אחרי שאני מסכימה להיות רק בצד שלי, אני יכולה גם לחבק אותי, לסלוח ואז גם לחבק אותם. זה פשוט שאשמה ואהבה לא חיות יחד(כמו שאורית אומרת). זה נכון.
לפעמים קשה. לפעמים ממש בלתי נסבל. לפעמים אני טועה. לפעמים אני נורא כועסת ומתרחקת. לפעמים. לפעמים אני גם ממש מדהימה וקשובה ורכה ואוהבת.
אני גם וגם. אנושית. בשר ודם. גם ילדיי הם כאלה. גם וגם.
אני בכל אופן ממש שמחה שכתבת והבאת.זה כשלעצמו כבר הרבה. תודה.
ומירה אהובה, רק עכשיו רואה את שכתבת. מחבקת אותך, מבינה אותך כל-כך.
לפעמים קשה וזהו. לפעמים אין פתרון. השבוע חוויתי את זה על עצמי. היו לי כמה ימים קשים ומרוחקים מעצמי, מילדיי, מהעולם. השינוי התחיל ברגע שאמרתי לעצמי-
"אני עצובה וזהו. גם אם עכשיו אני אהיה עצובה כמה חודשים, זה המצב ואני מפסיקה להילחם בו. אני אישה עצובה." רק כשאמרתי את זה הצלחתי להרפות ולחבק אותי, לאמר לי-"אוי מתוקה, עצוב לך". וכך, מבלי ששמתי לב, באופן די מיידי, התחילה תנועה. פתאום הייתי עצובה וגם במקביל ממש בטוב עם ילדיי, קרובה ואוהבת. פתאום נהיה שאני עצובה אבל לא לבד. ופתאום(אל תגלו) אפילו הייתי שמחה. גם עצובה וגם ממש שמחה.
אז אולי פעם אחת תנסי לעצור כשקשה כל-כך עם זוהר ולא לנסות לפתור את המצב. להסכים להיות איתך ואיתה ביחד אפילו שנורא קשה, אפילו שאולי עכשיו זה יקח הרבה זמן, אפילו אם זה יהיה חודשים. להסכים לחבק אותך ואותה בתוך הבלתי אפשריות הזאת, כשותפות בתוך הג'יפה.
לפחות ככה תהיו ביחד….
חיבוק ענק ומלא אהבה, רות
וואו. תודה על הקבלה הזאת שלכן. תודה על השיתוף ועל ההזמנה. תודה על שאתן יודעות לבטא במילים את מה שאני מרגישה בלב. המילים שלכן מאוד עוזרות לי. השותפות הזאת מדהימה בכוחות שלה וכבר אני מרגישה הרבה יותר טוב.
מה קשה לי? מה אני רוצה? שני צדדים של אותו המטבע.
אני רוצה חופש. בראש. אני רוצה להרגיש חופשית.
השאיפה לשלמות, הרצון להיות האימא המושלמת לבנות שלי.
החפירה האינסופית על האם אני פועלת נכון, האם אני עונה נכון, האם אני מצליחה לתת להן מה שצריך. האם האם האם? אני מרגישה כאילו כל החיים אני בתהליך של לקבל אותי והתהליך הזה לעולם לא מסתיים. אני רוצה כבר שהוא יסתיים. נמאס לי לרצות לגדול, ללמוד, להתפתח. בא לי להיות אני, אבל תמיד יש איזה קול קטן שחוזר ואומר: 'את? כמו שאת? זה לא מספיק, עוד קצת. תעבדי על זה, בסוף את תגיעי'..
והשאלות האלו עולות גם בהקשר של העבודה. גם שם הצורך הזה להיות מושלמת צף ועולה. אסור לטעות, חייבת להיות הכי טובה, חייבת להצליח הכי הכי הכי. עד שאני מרגישה שאני כבר מתפוצצת. הניווט הזה בין העבודה ובין הבנות הופך להיות קשה יותר ויותר. במיוחד שהפער בין ה'הורות האחרת' בה בחרתי ובין הדרך אותה אני פוגשת בעבודה הולך וגדל.
אני רוצה, כמו שאמרת קרן, לשים בצד את כל הדברים ולראות…
שם קשה לי. שם הביקורת על עצמי עוצרת אותי. זה המקום שבו כל עוד הכול טוב, אני שלמה. ברגע שקורה הדבר הכי קטן אני נופלת ומתחיל מאבק חדש.
בתכלס אני רוצה להיות איתן, באמת להיות. בא לי לקום בבוקר בלי מחויבות, בלי לחץ, בלי דברים שצריך לעשות. אני רוצה לקום איתן בבוקר ולהחליט מה עושים היום. לעשות מה בא לנו לעשות. ותוך כדי כתיבה אני חושבת שבעצם מה שאני רוצה ומבקשת, זאת אולי גם הבקשה של אור?
איילת
והרי התשובה הפשוטה:
בתכלס, את רוצה להיות איתן, באמת להיות. בא לך לקום בבוקר בלי מחויבות,
בלי לחץ, בלי דברים שצריך לעשות. את רוצה לקום איתן בבוקר ולהחליט מה עושים היום. לעשות מה בא לנו לעשות. ואת רוצה ומבקשת, את הבקשה של אור.
אפשר לאט לאט גם בלי להפוך את העולם
יותר ויותר פעמים אם פחות ופחות מרווחים בין פעם לפעם לגרום לזה לקרות.
אני מאמינה.
קרן
איילת אהובה יקרה ביותר!
קודם כל אני מתוודה שאני מחכה בסבלנות כבר הרבה זמן לפגוש אותך כאן, ואני מאושרת מזה שאת כאן!!
את מה שאת מתארת אני מכירה ממש טוב.
איך לקבל את הפער בין הטוטאליות של האימהות לבין הטוטאליות של האינדיבידואל שאני.
איך לחיות בשלום ברגעים שהאינדיבידואל שבי לא יודע איך להיות אמא, או כשהאמא שבי לא נותנת מקום לאינדיבידואל שבי – זה שאין לו כח, לא רוצה, רוצה משהו אחר לגמרי בשביל עצמו, רוצה לנוח, רוצה לברוח, רוצה ליצור, רוצה לעוף, רוצה למרוד.
ואיך לחיות בשלום עם עצמי כשכל הזמן יש את הרצון לתקן את עצמי, את המחשבה שצריך להשתפר, להתפתח? כאילו יש איזה מועצה עליונה של אמהות מושלמות שמסתכלות עלי ורואות כל פגם וכל פספוס ברגעי האמהות שלי. המועצה הזו היא בתוכי והיא האגו המוטרף שרוצה את המושלם.
לא באמת פגשתי מימיי אמא מושלמת. כזו שלא מפספסת על בסיס יומיומי..
כמה שקט ואהבה התאפשרו כששיחררתי את המרוץ אחר האמא הזו בתוכי.
בתוך הקונפליקט הזה, אחרי שנים של חקירות וחפירות (כמו שתיארת..) והתנסויות ונסיונות לצמצם את הפער הזה בתוכי – אני מצאתי מנוחה במקום שיודע שקודם כל אני האדם שאני ואח"כ אני האמא שאני.
והאדם שאני הוא מורכב הרבה יותר ממה שאני יכולה לתפוס ולהבין, והמחזוריות של התהליכים הפנימיים אף פעם לא נגמרת אלא רק מישתנה כל פעם עוד קצת, והרצון שתיארת – להפסיק להיות עסוקה כל הזמן בלתקן את עצמך ולהשתפר ולהתפתח כל הזמן – יכול להפוך מרצון שמביא תסכול וביקורת עצמית, לרצון שמתבטא במי שאת באופן טיבעי. כי כזו את. ומטבעך את ערה, קשובה, מישתנה. ומטבעך את כמהה להשתפר. ולפעמים יש יותר כוחות ויותר כלים זמינים, ולפעמים פחות. וזהו.
והילדים שלנו יודעים. כי גם הם קודם כל האדם שהם ורק אח"כ הם ילדינו. ולכן הם יודעים את זה גם עלינו. אמא היא בן אדם.
ואת, במסירות מדהימה ובחום גדול
עוטפת את ילדותייך
וזה מה שבאמת באמת משנה.
תני לעצמך רגע
לראות
כמה את עם ילדותייך.
את איתן כל כולך. במלואך.
אז מה אם לפעמים
מלואך ניראה לא משהו?? 🙂
אהבה רבה רבה
רוני
אהבה רבה
רוני
הי איילת
איזה אמיצה את
תודה שאת כאן
תודה שאת משתפת
תגידי – בעצם (וסליחה על העקשנות) עוד לא הבנתי מה כואב לך? מה באמת באמת קשה לך? מה הכי קשה לך? (עד עכשיו אני מבינה מה קשה במצב…אבל לא רוצה להניח שאני מבינה אותך מבלי שאת ממש אומרת את זה).
וגם – עוד לא הבנתי מה את רוצה. הבנתי ממש טוב מה את לא רוצה. נראה לי שהבקשה להיות כל הזמן רק איתן היא בעצם קונטרה למה שקיים היום. לא באמת רצון שלך. אני צודקת? אפשר לבדוק את זה – כמה זמן את רוצה להיות רק איתן? שבוע? חודשיים? שנתיים? ומה אחרי? מי היא זאת שתהייה איתן?
אז אני עוד ממשיכה לשאול
עד שארגיש שאני מבינה
ואז אוכל גם להשיב
שוב תודה
באהבה.!
רגע ,רוני
מה זאת אומרת לא פגשת אמא מושלמת???????????
(אם את מבינה למה אני מתכוונת?) 🙂
איילת יקרה
אני נכנסת עכשיו להתכנסות ומתנתקת מהמחשב. יש לנו היום כינוס מכשפוטובות עד שבת בלילה. לא אהיה כאן (בבלוג) עד יום ראשון. על תפרשי את שתיקתי כהתעלמות. אשמח לפגוש אותך כאן ביום ראשון. חיבוק. שבת שלום.
אני מרגישה כאילו עוטף אותי קסם בימים האחרונים. או שאולי נכון יותר לומר כישוף? פתאום יש הבנה, הארות קטנות שמתכנסות לכדי אור אחד גדול.
רוני, אהובה, כמה דיוק. קראתי שוב ושוב. נפעמת, פועמת. החיבור הזה הוא נס עבורי, מתנה גדולה, ואני מודה עליו מאוד מאוד.
קרן, תודה כל כך על שאת שם בשביל אור ובשבילי. מבינה ורואה הכול באהבה וחום גדול.
אורית, תודה על שאת מקשה. זה גורם לי באמת להסתכל עמוק פנימה.
אני אגיד לך מה כואב לי. כואב לי להיפרד בבוקר מהבנות הקטנות שלי. כל כך כואב שאני מכבה את הרגש הזה מיד אחרי שאני יוצאת מהגן וצועדת הישר קדימה ליום שלי, מנתקת ומתנתקת.
אור מבקשת ממני להיות שם איתה ולעזור לה לבחור במקום שאני בחרתי בשבילה. ובשביל זה היא צריכה אותי שם איתה, בבחירה הזו. קשה לי כשהיא אומרת לי שהיא רוצה שאני אשאר איתה עוד קצת ואפילו יום שלם, התשובה היא תמיד- 'אני צריכה ללכת'. אישה טובה וחכמה דימתה את הצורך של אור בי לפעמים כה בסיסי כמו תינוק שרוצה לינוק. והנה אני אומרת לה 'אין בעיה מתוקה, אני אתן לך לינוק, אבל אחר כך, כשאני אחזור, בצהריים'…
ובכל פעם שאני בתוך הכאב הזה, עולה לי תמונה הרמונית כזאת בראש, שלי איתן, בבית, עושות דברים, מטיילות בעולם, מכירות אחת את השנייה יותר ויותר. לא כקונטרה למה שיש היום, אלא בנוסף. אני מכירה אותן, הן מדהימות, אני רוצה להכיר אותן עוד. ולכמה זמן? כמה שהן ירצו, כמה שאני ארצה, לא יודעת. תמיד אני אהיה שם. אני גם עכשיו שם.
אני מרגישה היום, יותר בביטחון, שהאינדיבידואל שבי יכול לפנות מקום לאימא שבי. לא מתוך ויתור, לא מתוך אשמה. מתוך רצון. אני רוצה לתת להן את המתנה הזאת, מתוך שאני אוהבת אותן, וגם אותי. מתוך זה שהאינדיבידואל שבי, שעבד קשה בחמש שנים האחרונות בדרך להגשמה עצמית יכול לנוח, לעצור, להתבונן, ליהנות ואולי גם להתפתח לכיוונים אחרים.
ואז מתחילות התהיות…. זה באמת מה שהן צריכות? מה שאני צריכה? מה שנכון? וכבר החלטתי שכן, ואז החלטתי שלא ואז החלטתי שחצי, וכמו מטוטלת אני נעה… אבל נראה לי שהפעם זה אחרת, אני רוצה לקחת החלטה אמיצה, אני רוצה לעזוב את החוף הבטוח ולצאת לדרכים, לשנות ולהשתנות.
באהבה גדולה ועם תודה עמוקה, איילת
איזה סיפור יפה את מספרת איילת.
נראה לי שאת ממש יודעת מה את רוצה –
לקחת החלטה אמיצה, לעשוב את החוף הבטוח ולצאת לדרכים, לשנות ולהשתנות!
זה מה שאמרת, לא?
בהצלחה יקירתי!
איילת
אני קוראת את מילותייך שמספרות את כאבך ואת השאלות והבלבול..
ומה שאני מרגישה הכי חזק
זה את זו שרוצה להתאבד על החיים.
אני מרגישה את הריח ואת הטעם של זה
בך.
טעם של התמסרות עמוקה למשהו על אף הפחד, על אף מה שלא ידוע, על אף הספק.
רגע כזה שהקריאה הפנימית יותר חזקה מבכל.
לכי על זה!!! תהני מזה. תאמיני לזה.
אוהבת אותך כאילו אנחנו מחוברות כבר שנים
רוני
רוני, חברה יקרה ואהובה,
תודה על החיבוק החם הזה
על המקום שמבין ומקבל
זה שאומר 'הכל בסדר'. באמת הכל.
'קריאה פנימית' ,איזו הגדרה נכונה. אני נשאבת בחזרה לעצמי ומאפשרת לי להקשיב לאותן קריאות. הפחד מהלא ידוע, החששות והספקות- לאט לאט הופכים להתרגשות גדולה, לציפייה.
אורית, וכל השותפות,
יצרתן מקום שהוא כל כולו קסם וטוב. עולם קטן ושפוי בתוך כל השגעת של החיים. וזה מצחיק שזו השפיות- מי שלא מכיר ויודע יכול לחשוב בדיוק בדיוק הפוך… אבל כמה אמת יש בשפיות הזו. כמה טוב יש בה.
מאז שבחרתי להיות כאן, לתת את כל כולי לעיניכן, אני מרגישה את העוצמה של המקום הזה בכל רגע. יונקת עוד קצת ועוד קצת. קוראת הרבה ממש שיש כאן ומצליחה להתחבר ולהבין מבפנים.והחיבור הוא חזק.
לפעמים זה קצת מבלבל. איפה האישה החזקה שהלכה אתמול לישון בטוחה ואוהבת לעומת זאת שקמה לבוקר קשה ומאבדת את עצמה. הקסם הוא ביכולת לקבל גם את זה, להמשיך להיות חזקה, מאמינה ואוהבת גם כשאני זה לא משהו.. לתת לכל המורכבות שאני את המקום והמרחב.
עירבלתן אותי מבפנים
אוהבת, איילת
איילת ריגשת אותי מאד. בדיוק בשביל פגישות כאלה הבלוג מיועד. מפתיע לגלות ולראות שאפשר לעבור מעל הרשת ולהגיע עד ללב. תגידי – את באה למעגל של נשים אמהות של שנה הבאה?
שנה הבאה… בתוך כל ההתחבטויות והמאווים, ישנו יום בשנה הבאה (לפחות חצי יום…) שיהיה מוקדש לי. מה יהיה באותו יום? לא יודעת. יש לי ברשימת הרצונות שני דברים- מעגל נשים אמהות או קורס מלווי צמיחה אצל אחד-שי אור- מכירה?!…
לא יודעת מה יהיה, אבל יהיה מלא אור!
אני יודעת שיש ביקוש ומלאי מוגבל, אבל יש לי עוד זמן התחבטות?
ועוד לפני, אני רוצה לבוא לכינוס ביוני. מה את אומרת?
מגניב. דווקא יש עוד הרבה זמן להתלבט (לצערך…) עוד הרבה מקום לשנה הבאה. בעניין המכשפות – הפתעת אותי! בואי נדבר 054-4818107
טוב?
איפה כותבים פה כשמתחרפנים "מהילד"? זה המקום? ראיתי כותרת ילדים אז נכנסתי
שעה וחצי הרדמה רבאק
שעה וחצי אחרי יום שלם של טיפוח ושבוע שלם של מחלה
מילא לא היה על מי להתעצבן אבל מדי פעם מזדחל למחשבות (תוך כדי השעה וחצי) דרקון ההתחשבנויות – רגע למה הוא זלוח בחדרו מול הטלוויזיה בזמן שאני אחרי יום שלם עם הגורה, בישול כלים וכל זה גם מרדימה אותה?? כי הוא עבד? אז מה?
אז טוב, ברור שאני מתחרפנת לא מהילדה עצמה שהיא בת שלוש וחצי שנים של אור ודבש
אבל העניין הזה שהיא לא נרדמת ממש לא עוזר
עם ללטף ובלי ללטף, עם יד ובלי, יחד באותה מיטה עם חיבוק או בשתי מיטות וכשאני עושה את עצמי ישנה
וכל הפחד שכבר צברתי משעת ההרדמה הזו, וכל הכמיהה לסתם ערב טיפשי של שיחות טלפון עם חברות (חברות, רגע, מה זה?)
מרגישה שרוטה – אבל שרוטה ממש בעצמות. הילדה שלי כבר כמעט בת ארבע ואני עדיין עמלה סביבה כאילו היא תינוקת, לא יוצאת כי איך אני אקום בבוקר, לא הולכת לנגן אחה"צ כי מי יהיה איתה
ובקיצור לא חיה כי.. כל מיני דברים
אי אפשר ככה יותר
הצ! (ילו)
הנה הצד השני:
הילדה שלי היא אור גלוי
אם אינני – היא זועקת, בוכה, מתלוננת
אם הנני – היא מרוצה
גם כשהנני אומרת לא, היא מרוצה
הבוקר קמתי כל כך עצובה, חבולה. עם פצע פתוח בגב (באמת, פיזית) ולבי בוכה דרכו
הרגשתי ילדה עזובה עצובה
שאף פעם לא בכתה על עצמה – ואני לא מתכוונת לרחמים עצמיים. את זה עשיתי הרבה. אבל הבנתי פתאום שאף אחד אף פעם לא אהב אותי בזכות עצמי. כלומר ראה אותי כמו שאני ואהב אותי ככה לגמרי ולתמיד. חוץ מהאיש היקר שאיתי – אבל אני מתכוונת למישהו שגם מבטיח להישאר לנצח – כמו הורה אמיתי. שתמיד אהב, תמיד יראה, תמיד ירצה בטובתי העליונה, לעולם לא יחדל.
כמו אלוהים.
ואז היא קמה – ההזדמנות שלי לאהוב ככה, כמו שאף פעם לא אהבו אותי. היא התעוררה. פשוט חיבקתי אותה – משם.
הרגשתי שכלום לא חשוב חוץ מזה. יש כמובן את החלום הגדול להאיר כמו פרוז'קטור בעולם הזה – דרך השירה שלי. אבל זה בטוח יקרה. והנה כאן הנס הגדול שקם מוקדם בבוקר ומתלונן לעתים מזומנות ומבקש את אהבתי המוחלטת כל הזמן – היא לרשותי, למרגלותיי כל היום. הזדמנות פז יקרה לאהוב באמת.
מפחיד.
מדהים.
מרגש.
היא פלא. יצורה חדפעמית. צועקת אליי מהמגלשה: אמא אדמה! תראי איך אני מתגלשת.
אומרת במסעדה: אני רוצה סושי כזה עם האורז בפנים והאצה השחורה וכל הירקות – ואת תוציאי לי את כל הירקות.
אפשר בלי ירקות מההתחלה סילאני.
לא, את תוציאי לי את כל הירקות
(נאמר בלוויית הנהוני ראש נמרצים, פרצוף ממזרי יודע-כל, ונפנוף יד בדוליני)
היא גורה מוחלטת מתפנקת, זערורית, עגלגלה. היא מלכה רבת עוצמה, בעלת הומור משובח ועולז. נדיבה, רכושנית, חריפה, לא מפספסת אף ניואנס.
אני יכולה לנהל עם חברה שיחת נפש עמוקה בעוד הסילאן עסוקה באיזה שטות ילדים כלשהי. ואז מבט חוקר מכווץ גבות: "מה אמרת על אהבה אמא? תסבירי." עד שהעניין העמוק לא הובן עד כלות כל ההסברים – הילדותיים, הנבובים, הרוחניים, המצחיקים – לא ישתחררו הגבות.
ואז היא חוזרת לדורה ובוטס. יללה.
היום בגן שעשועים היא קיבלה שריטה מגעילה מהספסל. מבאסת כזו שמתנפחת. היא קלטה שיש שיח אלוורה. שלחה אותי לקטוף אותה בתור אמא-גמדה. דאגה שאשים לה אותה רק מסביב ורק אחרי שהיא תתגלש פעם אחרונה, ואז שקפצונסקי (הגמד החביב עליה) ירפא לה את השריטה. בחיי אלוהים עבר. כשלי יש שריטות כאלה זה לוקח שבוע.
אור גלוי זה אומר שאין מסך. אלוהים כאן והוא מלבב אותך ומסתלבט עליך. הוא נכון לאהוב אותך כל הזמן, ומצפה לקבל יחס זהה כל הזמן. ובמקרה הזה לא ממתין בנאורות שתתפני מעניינייך. הוא כאן – מפנה אותך מעניינייך – בטוב או ברע, איך שאת אוהבת את זה.
הגרי איזה יופי כתבת
איזה כיף שיש את הקול הזה כאן
בעיני זה לא צד שני
זה הקרקע
הסיבה
והטעם
והמהות
של כל הדבר הזה
שקוראים לו אמהות.
תודה
יפה.
מרגש.
האור הגלוי, שמאיר את מה שחשוב.
שפותח בפנינו את ההזדמנות הבאמת יקרה הזאת, לאהוב.
והילדות שלי, שחיות וחיות וחיות.
ששורדות נפילות, שאותי היו משכיבות על הקרשים,
והן קמות.
שיכולות לעבור בשעה אחת קשת שלמה של רגשות.
מדהים אותי תמיד איך הן יכולות לעבור מכאב לריפוי, מבכי לצחוק.
וכל מה שהן צריכות זה את החיבוק,
את האהבה האמיתית,
שיהיה שם מישהו תמיד. תמיד.
פשוט, לא? פשוט? לא. לפעמים קשה להיות אלוהים, או אולי אלוהית.
אבל,
הרצון שלי למי שיחזיק ויחבק אותי כאילו אני היא הילדה מהדהד ומזכיר ופועם
והופך
לרצון שלי לתת ולאהוב ולהכיל.
לערסל אותן ולהתערסל איתן.
לחבק ולהיות מחובקת.
להתרגש איתן, על כל קשת הרגשות, שלהן ושלי.
להיות האלוהית שלהן.
תודה הגר, ריגשת אותי מאוד.
איילת
הגרי
אהובה אחת שאת, כמה חסרת, לי, אתמול
רק שלחתי לך משם כל הזמן- בואי, בואי
בואי עם הפצע
זה הפתוח הפיסי וזה שרוצה להיפתח,
שבפנים
זה שמבקש שיראו אותו וישימו פלסטר
פלסטר ורוד עם ציורי נסיכות
ואוהבת אותך מאוד על אף ובזכות בחירתך לא לבוא
כבוחרת ואישה חופשייה שאת
ואיך שאת כותבת, מדייקת את ראייתך הגבוהה
ומביאה אותה ליצירת צלילים שהם מילים
הם האור הגלוי, הם הם
גלויים, מגלים, נוכחים באהבתם המוחלטת!
והלא תלויה בדבר
מנערים אותי מתליותי בדברים
מזקקים את הרגע למה שחשוב באמת
מגישים את אופציית השינוי המיידי והאפשר
האפשר
והיש
"אמא, את לא מקשיבה ללב הטוב שלך עכשיו,
את רגישה ואת לב כועס. אבל זה בסדר, זה יעבור לך.
רוצה חיבוק שיעזור לך?"
(פלא תחת הפגזה)
ווא נהדר מה שפלא אמר. לוקחת כל מילה פנימה .
תודה הדרי, מרגישה אותך. באמת הלב שלי היה יכול לשמוח באהבה שלך ושל כולכן. המון עצב בא עם הכאב הפיזי
לא ממש יודעת איך לבוא כשנורא כואב, נוטה להתכנס במערה וללקק את הפצעים, כמו זאבה
לוקחת את הגורה לגן וחוזרת להתכרבל במאורה
זה מה שעשיתי אתמול..
האוווווווווווווווווווווהבת
אמהות וחברות יקרות, בייחוד אלה מכן שמכירות את הסיפור הזה של פרידה עם ילדים, אבל גם אלה שלא… איך עושים את זה טוב? אפשר בכלל?
ספציפית, אישית, מה אני הגר, שכ"כ אוהבת את סילאן ילדתי, וכ"כ צריכה את הזמן לעבוד/לנגן/לנוח, יכולה לעשות כשהגיע הזמן שלה ללכת לבית של אבא שלה והיא לא רוצה?? היא לא רוצה להיפרד ממני, להיקרע מעליי. ככה זה מרגיש כל פעם שהיא הולכת ונורא בוכה ומוחה.
הכל מאוד חדש, ולפעמים זה יותר בקלות. אבל מה עושים? מה אני אמא של סילאן יכולה לעשות כשאין כבר בית אחד בטוח ששם אבא ואמא נמצאים, הולכים, חוזרים… אלא היא זו שהולכת ממנו, ממני, ובחזרה, והיא רק בת ארבע
מה אומרים, מה עושים, מה אני יכולה לעשות כשגם לי זה כואב וגם לי זה לא שפוי. נכון שאני גדולה ומבינה ויכולה. אבל נוכח הילדה המתוקה הזו שכואב לה – אין לי מושג.
הי הגרי אהובה ויקרה
תראי, קודם כל אני ממש מבינה אותך, מהמקום שבו גם אני הרבה פעמים מרגישה "נגזלת" על ידי ילדותי. גם אני מצפה מהן לאפשר לי לעבוד או לנוח או לשיר או….
אין ספור פעמים אני "נופלת" לתוך הבלבול הזה שבו אנחנו לכאורה עומדות אחת מול השנייה. לבלבול שאומר שהטוב שלהן בא על חשבון הטוב שלי ולהיפך.
ברמת השטח אמנם כך זה נראה, אך ברמת העומק זה ממש לא נכון.
האמת היא שהטוב שלי מגדיל את הטוב שלהן ולהיפך. זאת האמת.
וכשאני מוצאת את עצמי עומדת "מולן" ולא "איתן", כשאני מרגישה שהן לוקחות ממני (את החופש, את השקט, את….) אני מבינה שהתבלבלתי.
אני מבינה שהתהפכו היוצרות.
אני מבינה ש-
או – הפכתי אותן להיות האמהות שלי,
או – שאני מצפה לקבל מהן משהו שאני לא נותנת לעצמי (ושהן כמובן לא יכולות לתת לי)
או – שהפכתי אותי להיות ילדה כמוהן. ועכשיו אנחנו "מתחטפות" על אותה האנרגיה.
אני חושבת שהמפתח מבחינתך נעוץ במה שאמרת "נוכח הילדה המתוקה שלי אין לי מושג".
אולי סילאן מבקשת שיהיה לך מושג.
ואולי אז תוכל לשחרר אותך יותר בקלות ואת אותה כמובן.
שיהיה מושג.
(מושג זה עוגן).
אוהבת אותך מאד
פיול
נ.ב. – הלוואי ותבואי למעגל של פעם בשבועיים שמתחיל עוד יומיים (רביעי). הלוואי.
המון זמן עבר מאז התכתובת שמעליי כאן אבל שוב אותה שאלה ושוב אני רואה שאין לי מושג וסילאן [ילדתי בת הארבע] מבקשת שיהיה לי. השבוע היא הייתה אצל גבי [אבא'שלה] שלישי-רביעי ברצף (אחרי שלא ראתה אותו שבוע) ואז באה אליי בחמישי והיום חזרה אליו לסופ"ש (אחרי שהמון זמן לא הייתה איתו סופ"ש). כמובן בעולמה כל החישובים האלה לא קיימים. ושתינו התגעגענו זו לזו, והפרידה היום הייתה לנו קצת מהירה מדי (לפחות לי, אבל נראה לי שבאמת גם לה – כי היא בכתה מאוד). מה שכן, לא הייתי בהירה עם עצמי (ולכן גם לא איתה) שעכשיו היא תהיה סופ"ש מלא עם אבא, מה שגרר אחריו שיחות טלפון בוכיות שלה והתחבטויות נפש עזות שלי עם עצמי אם לקחת אותה חזרה או לא. שורה תחתונה שחררתי אותי מהאשמה (שאני אמא רעה שלא מספיק עם הילדה שלה) ואותה להיות עם אבא שלה כמתוכנן. אבל אני עדיין מרגישה קווץ' (האשמה עוד כאן כנראה) ולא מצליחה להבין מה אני לא מבינה, ואיך יודעים מה נכון, ואיך לתת לאהובתי הקטנה-עצומה הזו את כל אהבתי ולהיענות לבקשה שלה ממני. כל תובנה, תגובה והתחבטות משותפת תתקבל בשמחה ובהערכה. הגר
הגרי אהובה,
אני קוראת אותך (גם את התכתובות הקודמות שלא הייתי מודעת להן) ומרגישה את הכאב שלך
ואת הבלבול והתסכול וחוסר האונים.
כן, נכון, זה מצב מאוד מאוד מבלבל ומאוד מאוד מכאיב. וגם חדש.ואת רוצה, כל כך רוצה לתת לה את הכל ורוצה רק שיהיה לה טוב (וגם לך כמובן).
אני מרגישה אותכן גם מהצד של האמא וגם מהצד של הילדה (כי גם ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת ארבע, ואני הילדה ניסיתי להיות מאוד גיבורה ולא להראות שקשה..).
אז אני מחזקת אותך. קודם כל שאת רואה את הילדה שלך וגם שאת מאוד רוצה לעזור. וזה לא מובן מאליו! זה המון!
וגם אני רוצה להגיד לך,שאני חושבת שזה בסדר להראות שגם לך קשה. זה לא מנותק מציאות
וזה לא אומר שאת מפילה את הקושי שלך עליה. ומותר לסילאן לראות שגם לאמא קשה ושיש בלבול וגם שזה עדיין חדש – גם לך, ואחר כך לראות את אמא לוקחת נשימה ומצליחה להכיל את הכאב של עצמה. וכך תוכלי גם להיות איתה, ולראות את הכאב שלה בלי אשמה.
וגם עוזר עוד, מניסיוני, לתת לה אמפטיה (לפעמים לא בזמן אמת אפילו), להגיד לה "אני רואה שקשה לך, ואת מאוכזבת? מבולבלת?..).
מחזקת את שתיכן, שאתן עוברות את זה עם עיניים פקוחות.ונכון, קשה. ויחד עם זאת זה כל כך חשוב ואמיתי שיש רגשות, ושהם לא נעימים. והביחד שלכן גדל וצומח. ואתן מתחבקות בתוך הקושי והבכי.
ועוד נקודה קטנה – אני מרגישה שבאמת מילות המפתח הן אשמה ו בהירות.באחת צריך לטפל ואת השניה צריך לתרגל ולתרגל.
ואני כל כך מאמינה בך !! בכוחות שלך !
אוהבת אותך מאוד מאוד,
יהלי
היום כעסתי על הילד שלי,
כעסתי מאוד מאוד. אפילו צעקתי, יותר נכון – צרחתי, וייתכן שגם קצת הכאבתי.
ואני כל כך כל כך עצובה.
כי הילד שלי כועס עלי. כל כך כועס עלי כל הזמן. או לא באמת כל הזמן, אבל בזמן האחרון זה רוב הזמן. הוא כל כך כועס עד שהוא לא מוכן שאני אשכיב אותו, וגם הוא מרביץ ומשתולל, ואם אני מנסה לחבק ולהחזיק חזק חזק הוא בועט ומתפתל. ואני רק רוצה להיות איתו – כמו פעם, כמו לפני שנולד לו אח קטן, כמו לפני שהיה לי פחות זמן, ולפני שהתחלתי לאבד אותו.
כי אני מרגישה שאני מאבדת אותו. שאני כבר לא מצליחה להגיע אליו.
ונכון, אני יודעת שזה זמני, שמותר לו לכעוס, שזה טבעי, שבטח שכואב לו שנלקח לו קצת מהמקום שלו, שלאמא יש פחות זמן רק בשבילו. אבל גם לי כואב, ואני כבר יומיים לא מצליחה להפסיק לבכות.
אז היום קצת איבדתי את זה. מאוד רציתי להכיל את הכעס שלו, ולתת לו פשוט להיות, אבל לא יכולתי עוד להיות שקופה, לא יכולתי עוד להיות חזקה, והרגשתי שחציתי איזשהו קו אדום כזה, שבו הפכתי להיות קורבן שלו – ולזה לא הייתי מוכנה.
אז מה עושים, אני צריכה עזרה.
איך מתמודדים עם כעס של ילד בן ארבע?
איך לא נעלבים מהחיצים האלה שכל הזמן נשלחים? איך לא מופעלים כשהכפתורים נלחצים?
איך עוזרים לו לבטא את הכעס בלי שזה ייפגע באח שלו או בי (פיזית)?
אני רוצה להיות כאן בשבילו, להחזיק לו את היד ולא לעזוב, אבל מה אני עושה אם הוא מעיף לי את היד כל פעם חזרה?
והכי חשוב לי שהוא יידע שאני לא מוכנה לוותר עליו. לא רוצה!
ואיך יחד עם זה אני גם מצליחה לא לוותר על עצמי?
מרגישה שאני טובעת בתוך הסערה…
יהלי אהובה אחת. מעצם זה שאמרת, מעצם זה שכתבת – כבר התחיל ריפוי. כי את רואה.
יש דברים שמספיק לשים לב ולתת להם לגיטימציה ומתחולל שינוי. ויש דברים שחשוב ממש לעשות.
לגבי העניין של לשים לב –
א. האם את כועסת עליו?
כי את מבינה, מותר לך. אפילו שאת האמא ואת האחראית והבוגרת יש רובד נוסף שקשור לברית שנוצרה בינכם שהייתם רק את והוא – לייחודיות של הקשר בינכם ולצפייה המאד אנושית שלך ממנו שלא יעזוב אותך עכשיו כשקשה. ואם יש את כל הדברים האנושיים האלה – אנושי מאד שאת כועסת עליו כשהוא בוטה ומרוחק ופוגעני. כועסת שהוא לא בצד שלך לגמרי לגמרי ותמיד כמו שהיה פעם כשהייתם רק שניכם. אם יש את הכעס הזה – צעד ראשון וחשוב זה לתת לו לגיטימציה מלאה או לכתוב את זה או למצוא מישהו ולשתף אותו בזה בצורה חופשית לגמרי ובכל אופן – להסכים שזה אנושי ושמותר לך לזעום עליו (שלא בפניו כמובן) גם כשהוא הקטן והוא התלוי ואין לו שום כוונות רעות.
ב. האם יש לך ציפיות שאינן במקומן ממנו?
גם זה מאד אנושי. ולגיטימי. גם את זה אפשר לקבל בתוכך ואחר כך לשחרר.
ג. האם את מרגישה אשמה כלפיו? האם עמוק בתוכך את מרגישה שבגדת בו? שלא בסדר שאת נמצאת יותר עם אח שלו הקטן? חלק מהכעס שלו עליך יכול להוות הידהוד של הכעס שלך על עצמך. כשאת מסכימה שנתת לו את כל כולך ושזה כבר הצטבר בתוכו ושמה שקורה עכשיו הוא לא בגידה אלא רובד חדש בברית שלכם שנראה קשה עכשיו אבל בעצם מעמיק את האמון ומרחיב את האהבה – את כבר לא כל כך כועסת על עצמך. והוא פחות כועס עליך.
לגבי הדברים שחשוב לעשות –
א. מאד יכול להיות שכמה פעמים בשבוע שניכם לבד לכמה שעות יאפשרו לו להזכר בברית שבינכם וכך לכעוס פחות. חשוב שזה ייעשה מתוך בחירה שלך ולא מתוך צורך לפצות או אשמה. אם הוא כועס עליך לא יעזור שמישהו אחר יהיה איתו לבד.
ב. כיוון שהשינוי שאת התכוננת לו מבחינתו נפל כרעם ביום בהיר, כלומר יש כאן הפתעה ואובדן שמשולבים – כדאי להמעיט בהפתעות ככל שאפשר. מאד יכול להיות שאם תלכי אחורה בזמן מהרגע שבו הכעס שלו מתפרץ תגלי שזה התחיל כמה דקות או שעות קודם כשמשהו שלא מצא חן בעיניו נפל עליו בהפתעה. אז מה שעוזר כאן זה להקדים ולספר על כל שינוי בהתנהלות היום יומית שצפוי לקרות, עם דגש על מתי אתם איתו ומתי אתם לא איתו ומתי האח שלו מגיע ומתי הולך וכו'.
ועוד דבר – אולי החשוב מכל – הכעס שלך. לא עליו אלא על המצב. על אלוהים. על הסיטואציה הקשה הזאת של אח קטן ואח גדול כועס והנקה וחוסר שינה וקונסטלציה משפחתית מסובכת כזאת של משפחה וכו'. האכזבה שלך גם יש לה מקום. ואם תסכימי אולי לך להיות קורבן ולכעוס ולהתבאס (כן, כן, אפילו שיש צדדים נפלאים ואת בחרת בהכל וכו') יכול להיות שזה יעזור קצת גם לו עם הכעס. אולי לכתוב? אולי לבכות? אולי לספר למישהו בסוד? משהו שם…
יהלי את ממש מדהימה. ואמיצה. וכנה. ואמיתית. והלב שלך במקום הנכון. ואת רואה הכל. והכאב הזה הוא הגשר לפתרונות ולשקט ולאהבה. ואם את צריכה משהו שהוא מחוץ לוירטואלי – אני כאן. תודה ששיתפת.
אוהבת אותך מאד
פיול