מלאכת מחשבת

הרבה אני נתקלת לאחרונה בפנקסי חשבונות כאלה ואחרים…
המצב הזה שבו אני תולה את הרגשתי הטובה בחוץ, באחר, בנסיבות.
כל כך קשה לקחת אחריות על הרגשתי הטובה. כל כך מפחיד, כל כך מחייב.
ואיפה עובר הגבול הדק מאד בין ניתוק (אני כבר "אסתדר" עם עצמי ואבוא "מאורגנת" לקשר) לבין באמת לקיחת אחריות שכוללת תקשורת, שכוללת קירבה ושאין בה האשמה או שיפוט.

מלאכת מחשבת
רקמה עדינה
כל כך כל כך רגישה
כל חוט מוביל להרס או לבנייה…

ודוקא בסיפורי אהבה, אהבת אמת – שם זה הכי נפוץ.
כשלא מוותרים, כשלא מוותרים על עצמי, כשלא מוותרים על הקשר
כמו רדאר משוכלל – כל זיוף, כל פשרה, כל השתקה, כל עיגול פינה – זועק כאילו היה בגידה של ממש.

והקול הפרימיטיבי הזה שבפנים שאומר – זה בגללו. אם רק הוא היה…. (רגיש / מתחשב / מפרנס / מתייחס לילדים / מחזר / מתלהב / רואה את הייחוד שלי / מאפשר לי מרחב..) והרשימה אין סופית, מחקי את המיותר. ובחרי את מה שמרגיש לה כאילו הוא באמת אמת. ככה זה. עובדה.. (עלאק..).
וגם – זה בגללה. אם רק היא היתה… ( מעדיפה את הקירבה על התפקוד / נותנת לי מרחב / מעריכה אותי / נחמדה / מעדיפה אותי על פני הילדים / רואה אותי באמת…) אז – אז הכל היה טוב.

וברור שאנחנו ממרום מושבנו המואר והמודע, למודי ניסיון ופסיכולוגיה ומסעות כאלה ואחרים, ברור שאנחנו יודעות שהוא לא אשם. ברור שיודעות שאנחנו יוצרות את המציאות שלנו, שאי אפשר להגיד – בגללו.
שיש לי חלק, שיש לי אחריות, שזימנתי את זה בשביל ללמוד משהו, שזה מראה לחולשה שלי – רק מלכתוב את הרשימה הזאת כבר מתחילה הסחרחורת.
וכמה, כמה קשה להודות שהקול הזה קיים. שיש איזה אחת בפנים שנעמדת על האחוריות ואומרת בפה מלא – בגללו. אם רק הוא היה.. אם רק הוא לא היה…
וכמה, כמה קשה לתת משקל גדול יותר לטוב מאשר לצדק. במיוחד שהוא לצידנו (הצדק).

אז כמו בכל מחלה –
קודם כל להודות. קודם כל להסכים שיש אותה שם בפנים, את זאת שאומרת – בגללו. את זאת שרוצה שהוא.
היא לא נאורה, לא כל כך מקסימה, לא נדיבה, לא רוחנית, לא סקסית.
היא כן מאד מאד צודקת.
לא אחת שבא לך לרוץ ולחבק…

ואחרי שהודית. שראית אותה ערומה. שראית אותה במלוא צדקה על מגדל השן של בדידותה – תסכימי לראות כמה, כמה היא בעצם חלשה. כמה כח העמדת הפנים הזאת דורשת. תסכימי לראות איך היא בורחת מקירבה כמו מאש. תסכימי לראות את מה היא הקריבה שם, איזה מחיר עצום היא משלמת על להיות מלכת הצדק והמוסר. תראי איך במו ידיה היא מחרבת, הופכת את החיים לעול, את הילדים למועקה, את הטפל לעיקר, את אהובה לאוייבה. תראי אותה. כמה היא לבד. כמה היא צודקת. כמה היא מסכנה. כמה היא מבוצרת מאחורי חומות ה"צריך", ה"נכון". לבד.

ואז כמו בכל ריפוי –
תסכימי לה להיות כזאת. מתחשבנת. צודקת. "נכונה". ותכתבי אותה, ותבכי אותה ותצעקי אותה ותהיי היא. לגמרי. עד לקצה.

ואז כמו בכל קסם –
זוזי צעד אחד הצידה. קטנצ'יק.
את הצעד הזה זזים על ידי הזכרות. על ידי התבוננות.
תזכרי.
תזכרי בשביל מה בכלל כל זה
מה הסיבה, מה הטעם
בשביל מי…
ותראי.
תסתכלי עליו. באמת. לא על הפוזה, לא על העמדת הפנים. לא על זה שנטוש ומבוצר ומרוחק. על זה שפעם בחרת בו בגלל נשמתו. בגלל החיבור של נשמותיכם.
תסתכלי עליהם. על ילדיך. לא על אלה ששופכים ומרביצים ורבים והורסים ונושכים ומקללים. על אלה שאת אמא שלהם, שאת מכירה ויודעת וחייה את נשמותיהם, אלה שלא מאפשרים לך להיות יותר אף פעם לבד. שנאמנותם אליך בלתי נתפסת ובלתי אפשרית… לא על הגוף הקטן – על הנשמה, שהיא לא יותר גדולה משלך אבל גם לא יותר קטנה.

מלאכת מחשבת…